עוד מכתב בשבילך - המכתבים האלו נהיים יותר ויותר רציניים,
יותר ויותר מפחידים. ואני לא יודע למה זה קורה, לא יודע איך
אני מגיע למצבים האלו. לא ממש רוצה לספר לך את כל מה שקרה - כי
את כבר יודעת בדיוק את הכל. ובכל זאת לא עוזרת. למרות שזה לא
פייר להגיד לך דבר כזה - לא פייר להגיד שאת מתעלמת, כי אני
יודע שאת לא, אני יודע שאת משחקת קצת בחוטים, מדי פעם, בדיוק
בשניה לפני שהדברים הופכים לבלתי הפיכים.

שוב פעם הדמעות בפנים. המורה מקריאה את ספר בראשית ואני בכלל
בעולם אחר לחלוטין, עולם שבו רק אני ואת קיימים, או יותר נכון,
עולם שבו רק אני קיים.

כבר לא יודע מה לכתוב לך, באמת שלא, פשוט לא יודע מה עוד יכול
לומר שאת עוד לא מבינה לבד - הכל דפוק. פשוט ככה - הכל דפוק.
רוצה כבר רישיון, אוטו, לקחת כמה חברים לאיזה פיקניק, לקחת את
מאיה לאיזה הר מבודד, או פשוט להכנס לאוטו ולנסוע עוד ועוד,
יותר ויותר רחוק, מעבר לכל מה שצריך, שמותר, שרצוי, שבטוח,
שכדאי - מעבר להכל ! יותר ויותר רחוק, עד שיגידו לי שאני נוסע
בצד הלא נכון של הכביש. עד לשם. ושם מה? שם לשבת, לזרום קצת
ולשחות לאן שרק מתחשק לי בגוף הענק הזה - יום אחד להיות למטה
למטה בברככים, יום אחר לטייל על החזה המדהים של הגוף המקסים
הזה - ויום אחר לשבת במח ולקרוא ספר במרפסת.

ופה הגוף הזה פצוע, זועק לשמיים. גוף יבש ונבול עם שיער שנשר
כבר וקמטים של זיקנה עצובה. הגוף הזה שאני שוחה בו עכשיו גוסס,
מנסה בכוח שנשאר לו לנקום את מותו - אך כלל אינו יודע נגד מי
נלחם. שוכב שוטט דם ומעיף אגרופים לכל כיוון, בועט ברופאים
שמנסים לטפל בו - ודמו זורם החוצה, חלקיו נתרמים לגופים אחרים,
דמו מתייבש על האדמה. ואני מנסה לשחות החוצה, מנסה להגיע ללב
שהולך להעקר ולהיות מועבר לגוף אחר - כבר לא אכפת לי לא, לא
אכפת לי לאיזה גוף אני עובר, אבל אני רוצה לברוח מהגוף הזה
לנצח - ואני לא מתכוון למות יחד איתו, לא מתכוון להצטרף לצבא
הנוגדנים והכדוריות הלבנות שעושות מה שהמח החולה אומר, מתקיפות
את הרופאים, את החברים שמנגבים את הזיעה ומנסים לעשות את
השניות האחרונות יותר קלות.
אך השניות האחרונות האלו מתקרבות יותר ויותר, הכוח אט אט נגמר
לגוף המצורע הזה שלי - ואני חייב לדעת בדיוק מתי לפרוץ החוצה,
בדיוק לאן לשחות כדי שבשניה הנכונה אני אצליח להגיע לגוף
המיוחד, המיוחל, אפילו הדם זורם שם הפוך - הכל שם שונה.