למה את לא יוצאת לי מהראש?
למה את מלווה אותי מלמעלה, מסתכלת ב - 20 עיניים על כל דבר
שאני עושה או קורה לי, בוחנת כל צעד, מנתחת כל תנועה.
למה את לא עוזבת אותי?
אני לא רוצה שתעזבי אותי. את מזכירה לי דברים - דברים שחשוב
לזכור, שבכלל לא הייתי יודע אם לא הייתי "מכיר" אותך. לימדת
אותי הרבה יותר ממה שאת יכולה לשער - לימדת אותי מה זה לחיות,
מה המשמעות של אהבה, לימדת אותי עד כמה חשוב להגיד "סליחה"
ועוד יותר חשוב לומר "תודה". את כל הזמן (או פה..), כל הזמן -
כל דבר מתקשר אלייך.
פתאום אני מבין - את טראומה.
את לעולם לא תצאי - את ביקשת לשכוח אבל את רק נכנסת יותר ויותר
עמוק פנימה, מתחפרת עמוק למקומות שאני עצמי לא ידעתי שקיימים
בתוכי.
שוב בוכה מבפנים - יושב באוטובוס וכותב, ובוכה מבפנים.
דמעות כבר לא יורדות המון זמן. יותר ממה שאני יכול לזכור.
דמעות זה מסוג הדברים שהייתי משלם הרבה כסף עבורם כרגע, נותן
המון מעצמי בשביל לילה של בכי - אבל אף אחד לא מציע לי דבר
כזה.
איך אני מצליח כל פעם להסתבך מחדש? מוכשר...ככה אני, או
שאוהבים אותי או ששונאים אותי. כל כך הרבה קרה היום - אבל את
יודעת הכל.
את הסתכלת מלמעלה, בכית יחד איתי, רצת יחד איתי, הדם שלך, שכבר
מזמן אבד, זרם יחד עם שלי, את צחקת אחר כך איתי ליד העץ בגן,
את שמחת, כאב לך, הכל את עושה יחד איתי - כי את טראומה.
וזה מה שטראומות עושות - הן עושות הכל יחד איתך. יחד איתי.
לגלות לך סוד? סוד שהוא רק שלך. את יודעת שאין הרבה כאלו, כי
את יודעת שאני בן אדם שקל לו לספר. אבל אני לא יכול להבטיח -
כי אמא שולחת אותי לפסיכולוגית בזמן המאוד קרוב. הסוד הוא שאני
חושב לא פעם ולא פעמיים על להתאבד. הסוד הוא שזה עובר לי בראש,
ואני מנסה לחשוב מה יקרה אם אני באמת אעשה את זה. ואז המחשבה
מתפוגגת כשאני מגיע לשלב שבו אני חושב על אמא, על אחות, על כל
המשפחה, על כל החברים שלי.
אבל אני רוצה למות בכאילו, לקחת תיק ולהעלם, לשלוח מדי פעם
גלויות מכל העולם, שידעו שאני עוד בחיים, אבל להיות מת.
להגיע להמון מקומות ולהיות אף אחד, להיות זר בכל מקום, ובכל
זאת לחיות טוב.
לא חושבת שאני אצליח ? כי אני חושב שכן, אני בטוח שכן
מה מונע ממני ? שאלה טובה.
אבל את יודעת הכל, את בטח יודעת מה מונע.
שלך, תמיד.