והיום,  הייתי  הג'סיקהלאנגג'ינהדיוויס שלך  למשך  חמש  שעות
שלמות  ויותר  מזה  כבר  לא  יכולתי  לסבול. ונתתי  לך  להמשיך
ולהיות  המטאדור  של  חלומותייך  הכוזבים  ולנצח, עד  שאפסו
כוחותיי  ואמרתי  די,  מספיק  להיום.  וביקשתי:  עכשיו תבוא.
והתחננתי,  ברוך  שאתה  מייחס  לכוכבת  ולא  לי  ואמרתי: נעשה
טיול  קטן  בשדרה  וניתן  לעצמנו  להיות  אנחנו  לחצי  שעה,
אבל  אתה  סרבת.

"בואי  רגע"  אמרת. תני  לי  להסתכל  בפרופיל שלך  עוד  פעם
אחת.  בחיי  כמה  שאת מזכירה  לי  מאניאני  לפעמים.    ואני,
בשמות  של  שחקנים  אף פעם  לא  הייתי  כל  כך  טובה.  רק
בלרצות  אני  טובה,  מצוינת.

מצטיינת.

ובשקט  של  רפיון  הכוחות,  המשתלט עלי  במיוחד  ברגעי  הסירוב
שלך  דוקא  לבקשות  הלא  גדולות  הללו, ממושמעת  מדי  מכדי
לאבד  אותך  ובעיקר  מכיוון  שלא  נותר  בי כח  לשחק  יותר
בשבילך,  לא  עניתי.  רק  לא  להתווכח.  והלכתי לאמבטיה,
ופתחתי  את  זרם  המים  החמים  ודרכתי  על  הרצפה  הקרה ונתתי
למים  לצרוב  וללחך  את  כפות  הרגליים  שלי  שהן  צבות, והן
כואבות,  מכיוון  שלעקבים  אני  לא  רגילה,  ומהמשחקים שלי
בתור  כוכבת  הקולנוע  הפרטית  שלך,  נשאר  לי  רק  אוברדראפט
על  בגדים  ונעליים,  שממילא  אני  לובשת  ונועלת  רק  למענך,
והרגליים האלו,  שבסוף  היום  כואבות  כל  כך  ומחכות  למים
החמים   שיכינו לי  אותן  לסיוט  הפרטי  שהחיים  שלנו  ביחד
מכינים  לי  בכל  יום  בשבע  בבוקר,  כשאני  נכנסת  לעקבים
גבוהים  ומטופפת  בהוליווד המקומית  הזו  שלך  שרק  אני  ואתה
גרים  בתוכה.

"אנחנו  זה  משעמם" אתה  אומר  לי.

ואתה  אומר  את  זה  שוב  ושוב שבוע  מיום  שגמרנו  לצבוע את
הדירה  ויום  אחד  אחרי  שבעלת  הבית  התקשרה  לשאול  מתי  היא
יכולה  לבוא  ולבקר  בכדי  לבדוק שלא  חסר  לנו  כלום  ושלא
עשינו  שום  דבר  דראסטי  בקירות  המתפוררים שלה.

"זהו",  אתה  אומר, עכשיו  כל  מה  שנשאר  זו  בעלת  הבית
הנודניקית  הזו  שהשד  יודע איפה  מצאתי  לך  אותה  וארוחות
הערב  המשמימות  אצל  אימא  שלי, שגם  ככה  כבר  אין  לי  כח
לשאלות  שלה  על  חתונה.

ואני  שותקת.

שלא  תלך,  שלא  תברח  לי  לשום מקום.  והמון  מכיוון  שאני
לא  בטוחה  שאמצא  מישהו  אחר,  אחרי שהשנים  היפות  שלי  הפכו
בקלות  שכזו  לשלך. ואני אומרת:  בוא, בוא  נלך  עכשיו  לקנות
סתם  משהו  טעים.  ביחד.  ואני  מקווה שלא  תעיר  לי  שוב
ושלא  תספר  לי  שוב  פעם  על  ריטה  היווארת שהשמינה  והפסיקה
להיות  כוכבת.

ואני   נועלת  את  נעלי  הבית הגדולות  שלך  מהחורף  שעבר,
שהם  של  שנינו  בעצם,  ושורקת  למרלין שלך,  שאף  פעם  לא
היה  לך  יותר  מדי  כח  או  עצבים  בשבילה, ושחוץ  מלתת  לה
את  השם  עוד  לא  ראיתי  אותך  מוריד  אותה  בזמן  כשהיא
לחוצה  או  סתם  לוקח  אותה  לוטרינר  לבדוק  שהכל איתה  בסדר.
ואני  מלטפת  לה  את  הפרווה  השחורה  והסמיכה  שלה ומביטה
בעינים  הגדולות  והעצובות  שתלויות  קצת  ברישול  ובקושי אפשר
לראות  אותן  מרוב  שערות.  ואני  מחבקת  אותה  חזק,  בכדי
לראות  איך  היא  מכשכשת  בזנב  וונזכרת  כמה  אהבה  של  כלבים
היא  פשוטה  אבל  ממלאת   ושלך  מסובכת  וריקה  בקצה.

ורק  אחרי  שאני  מחברת  לה  את הקולר,  למולך,  בכדי  שלא
תמות  לך  ממכונית  מכיוון  שהיא  טיפשה לדעתך  ובטח  גם  לא
נאמנה  מספיק   ללכת  בלי  חגורה,  אני  יורדת במדרגות  ומגיעה
למטה  ומתירה  אותה  שנית,  כי  למרות  הכל  היא לא  לגמרי
טיפשה,  מכוניות  לא  עוברות  כאן  בשעות  האלה,  והיא מכירה
אותי  די  טוב  בכדי  לדעת  שאין  לה  לאין  ללכת.

ואני  ניגשת  אל  הבחורה  בקיוסק שבסוף  השדירה  והיא  היחידה
שאוהבת  אותה  כמוך,  רק  בגלל  השם. ובכל  פעם  אומרת  לי
שהיא  ממש  מתה  לפגוש  אותך,  כי  היא  בטוחה,  לגמרי  בטוחה,
שרק  בחור  ממש  מדליק  יכול  היה  לבחור שם  כזה  לכלבה,
שיוצא  שהוא  נורא  מתאים  לה  כי  פשוט  רואים עליה  מייד
שיש  לה  זוהר  עם  הרבה  עצב.  ויכול  להיות  שהיא צודקת
ושלמרלין  שלך  היה  זוהר  בימים  שחייה  לה  במקום  אחר לפני
שהבאת  אותה  אלינו  הביתה  ואמרת:  תסתכלי,  לא  כואב  הלב
כמה  שהיא  נראית  עצובה.  ולקחנו  אותה  ורחצנו  ושאלת
בבישנות אם  היא  תוכל  להשאר  אצלנו.  ואני  הסכמתי  מייד.
כי  את  הבישנות הזו  שלך  אני  חסרה  והרגעים  הללו  שאתה
מהסס  בהם  או  שואל אותי  לדעתי  הם  הרגעים  שאני  חייה  את
עצמי  חשובה,  ואתה  אוהב  אותי  בהם  לא  בגלל  שאני  מזכירה
לך  בערך  את  ההיא  מהסרט ההוא.   ולמרות  ששכחת  את  הרגע
ההוא  מכיוון  שלא  היה  מצולם, אני  נוצרת  ומקטלגת  אותו
בפנים  בדיוק  כמו  שאתה  מסדר  את הסרטים  של  הכוכבות  המתות
שלך  שאוהבות  אותך  מהמדף  שליד  המיטה,  מדף  הרגעים
הנודעים  של  אהבתי  המחורבנת.  

ואתה  אומר  שהיא  מסריחה  ושבכלל אתה  לא מבין  איך  התפתת
ושוכח  שאני  מטפלת  ולא  אתה.  ואני והיא  סולחות,  כי  אתה
מיוחד.  ואין  הרבה  כמוך  ורק  לי  ולכלבה שלך  יש  אותך
באופן  פרטי,  ואתה  הבמאי  של  חיינו  היבשים  והלא  סוערים
ואחנו  נאמנות  בכל  מצב  מכיוון  שאין  לנו לאן  ללכת  עכשיו
בגילנו.

ואולי,  תבוא  איתי  בכל  זאת פעם  אחת  לקיוסק   רק  בכדי
ללכת  בשדרה  הזאת  שהיא  השאנז  אליזה  של  תל  אביב  ושיום
אחד  עוד  תיקח  אותי  למקום  האמיתי ותראה  לי  כמה  זה  נוגע
מבפנים  האורות  ההם  של  פאריז.  ובינתיים, אני  רק  מתעטפת
במעיל  שלך  מהצבא  שגדול  עלי  בכמה  מידות  טובות  ואני
נראית  בו  מוזר  אבל  למי  אכפת  בשעה  שכזאת  ואני מחפשת
חלקים  ממך  בתוכו,  ופעם  אפילו  חתכתי  את  הביטנה  מכיוון
שחשבתי  שמתקיים  סיכוי  שאראה  אותך  בתוכו  רץ  אלי  ביום
שישי של  חופשה.  

אהובי  החייל  שבגר.  דון  קישוט של  חלומותיו  הרחוקים  שלא
התגשמו  והותירו  לו  רק  אותי  לחבוט בה.

מרלין  שלך מחרבנת  עכשיו.  ממש בקושי.  ואני  יודעת  שכדאי
שאפסיק  לתת  לה  עצמות,  כי  רק  רע  זה  עושה  לה.  אין  בה
זוהר  בכלבה  המחוברנת  שלך,  רק  עצב. עצב  ועצירות  קשה.

מרלין  שלך  תמות  יום  אחד  מעצירות ולא  משום  אלמנט  דרמאטי
ואני  כבר  רואה  אותך  מתאבל  וקובר אותה  כמו  בלוויה  של
כוכבת,  עם  הרבה  גינונים,  ואני  רואה אותך  טומן  אותה
מתחת  לעץ  הלימון  של  סבא  שלך  בחצר,  ותולה שלט  קטן
מתוארך,  נולדה:  לא ידוע,  נפטרה:  בשעה  כזאת  וכזאת אחרי
שחזרה  מטיול  עם  מירי,  ונדרסה.  ואתה  תבכה.

ואני  לא  בהכרח,  לא  לידך.  ואתה  תבכה  דרכה  את  חלומותייך
ואת  עצמך  שלא  היה  בך  הכח לרדוף  אחריהם  והם  חמקו  ממך.
ותאמר  לי:  בואי,  ותתנה  בי את  דמעותיך  זמן  קצר  אחרי
הטקס  שתערוך,  ואני  אתן  לך  להטיח אותי  בקיר  או  בכיור
ואתן   לך  לזיין  אותי  בכל  מיני  מקומות אחרים  בדירה
שיזכירו  לך  סצינות  מסרטים  שאתה  אוהב,  ואתן לך  לצעוק
שמות  של  שחקניות  כשאתה  גומר  במקום  את  השם  שלי, ולא
אומר  מאומה  לכשתרדם  בלי  לבדוק   מה  איתי,  מכיוון  שהזמן
מרגיל  לאהבות  משונות  וללבד  אין  לו  תרופה  בדוקה.  

ואחר  כך  אלבש  שוב  את  המעיל שלך  ואלך  לטייל  בשדרה  לבד
ואבכה  קצת  בעצמי  על  מרלין.  ורק  בגלל  הכעס  שיהיה  בי
עליה,  שהשאירה  אותי  לצעוד  בשביל העפר  המחוק  של  השדרה
לבדי  אבכה,  ואספר  לנערה  בקיוסק  על הבן  זונה  המקורי.
אורגינאל  של  החמצות.  ואעלה  אליך  לדירה לנחם  את  הצער
האותנטי  שלך  על  הכלבה.  ורק  בכדי  שלא  תשאיר אותי  לבד
לגמרי  עם  המעיל  הישן  שלך,  שאתה  כבר  לא  גר  בו יותר.  

ואבכה  גם  עליך  ועלינו.  שאפילו כלבה  כבר  לא  תהיה  לנו
ונצטרך  להיות  שוב  לבד.  אתה,  אני וכל  המאגזינים  האלו
שאתה  מנוי  עליהם  ומברר  בדואר  כל  הזמן למה  הם לא  מגיעים
אליך  בזמן   ושואל  אם  אני  בטוחה  שלא  היה  כלום  בתיבה.

תני  לי  מלבורו  לייט  אני  אומרת לנערה  היפה  בקיוסק,
נותנת  לה  שטר  מקומט  של  עשרים  שקל  ומאבחנת  בינתיים  את
הממתקים  שירחיקו  אותי  מכוכבות  הקולנוע שלך  ויחזירו  אותי
להיות  יותר  אני  אבל  לא  לגמרי,  מספיק שאהיה  כוכבת  עבר
משמינה  ומזדקנת  משום  שאני  יודעת  שגם  זה עוד  יתפוס
אצלך.

ומרלין  שלך,  שבטיולים  האלו בשדירה  היא  שלי  בלבד,  מסתכלת
עליי  בעינים  השחורות  והעצובות שלה  ומתקרבת  אליי  שאחבר
לה  את  הקולר  מחדש  לפני  שאנחנו עולים  חזרה.  

ואני  אומרת  לנערה  היפה  תודה ומתחילה  לצעוד  בשדירה  בחזרה
אליך  ולהוליווד  שלנו  מבלי  להסתכל אחורה,  כי  הכל  כבר
נעלם  ורק  מרלין  שם  מאחורי,  ואני  יודעת, מכיוון  שאני
שומעת  את  חישוקי  הברזל  של  החגורה  נגררים  על השביל,
ואפילו בשם  שנתת  לה  אני  לא  צריכה  לקרוא  לה.  היא באה
לבד.  כמו  המון  כלבים  אחרים.