ספסל, זוג שפתיים
ואגם אחד.
מגע,
קירבה,
כושי גדול
שמביט בי מאחור
לוטש עיניים מפחידות
מבשר רעות.
בלי מילים,
רק יצרים,
רק רצונות
ורגשות מעורבים.
אהבה אסורה,
רגעים אסורים
שנוגעים עמוק
בחולשות שלנו,
בצורך באהבה.
ידיעה, פחד, רעידה,
גועל מעצמי
מהמעשים הנוראיים,
מאותו רגע
שבו לא נתתי
למוחי לעבוד,
רק לגופי
להתמכר לאותן חולשות
מוכרות.
הכושי רודף אחרי,
לוחש לי באוזן שוב ושוב
זה קרה,
זה היה,
את אשמה,
את היית שם.
מופיע לי בכל מקום,
לא יוצא ממוחי.
ואני רואה אותו
כל יום
וזוכרת
וחשה על שפתי
את המגע האסור
של היצרים
האפלים,
חושבת שוב
מחשבות מבולבלות,
העולם נראה פתאום
פחות תמים יותר יצרי.
למה אנחנו מסוגלים???
את כל הדברים האסורים:
תפוח,
עץ הדעת,
ספסל,
אגם,
רגע שנראה
חצי סוריאליסטי.
אני שומרת בראשי
מאוכסנים היטב
ורק כשאני רואה
את הכושי,
אני חשה
כאב.