אני רואה אותו בדמיוני שוכב שם על הכביש כולו מלא דם , אני
יודעת שהוא היה ער  שהוא הרגיש את הכאב שהוא הרגיש את הפחד.
אני רואה במוחי את אותו אדם שהרים אותו מהכביש , הוא לא יכל
להסתכל עליו  רק הרים אותו בעדינות  "הוא בטח היה ילד יפה "
חשב לעצמו , לא יכול לתאר עד כמה הוא צודק . סיפרו עליו בחדשות
ברדיו באותו בוקר "חייל כבן 19 נדרס ע"י ניידת משטרה בצומת
פרדסיה לפני רגעים אחדים , השוטרים טוענים כי היה להם אור ירוק
והם לא ראו אותו חולף אנו מחפשים עדים..." אני זוכרת  שצחקתי
על האירוניה -ניידת משטרה דורסת חייל ,חשבתי על זה שהוא בטח
היה מהשכבה שלי אבל הדחקתי את זה עמוק.
בצהריים , בהפסקת האוכל שלי צלצל הטלפון אמא שלי הייתה בצד
השני שואלת במעט חשש אם אני מכירה מישהו בשם דן מהשכונה .אמרתי
ש"ברור פעם , אז כשהיינו חבורה אחת גדולה הוא היה איתנו , הוא
בא אלי הרבה פעמים הבייתה ..אבל למה את שואלת"?
התשובה שלה זעזעה אותי "אל תקחי את זה קשה אבל הוא החייל שנפצע
,הוא עכשיו פצוע אנוש בבית חולים הרופאים לא נותנים לו
סיכוי..." זהו לא שמעתי כלום , כל מה ששמעתי היה אני מדברת
לעצמי אומרת לעצמי שזה כואב אבל אסור לשקוע בדיכאון  מחליטה
להשכיח את זה קצת ולא מצליחה . חושבת על מה אם- מה אם היינו
לוקחים אותו טרמפ עד הצומת והוא לא היה צריך לעבור את הכביש ,
מה אם הוא היה מסתכל ימינה ושמאלה לפני שהוא רץ מה אם המשטרה
לא הייתה עיוורת מה אם.... מה אם הוא ימות?
כל היום חשבת עליו יצאתי מהמשרד וברגע שהגעתי הבייתה אמא שלי
אמרה שהמצב השתפר והוא יציב עכשיו ואפילו יכול להיות שהוא יצא
מזה! שמחתי וחזרתי לבסיס מאושרת , לא היה מישהו יותר שמח ממני
בעולם-עד שעה 11 בה התקשרו להודיע לי שההלוויה בשש .
הגעתי לשם , למרות שאמרתי לחברה לבוא איתי הרגשתי לבד. לא
יכולה להסביר את זה .
פעם ראשונה בהלוויה צבאית ,כל הרשמיות הזאת זה לא מתאים ! תנו
להתפרץ , תנו לבכות , תנו לאבד שליטה תנו להשתחרר, תנו להפרד!
ואז בסוף יריות , המון יריות באוויר אבל עדין הצליחו לפגוע
בלבבות של כולם שם .
ונגמר.
זהו אין יותר דן איתנו , וכבר עברו יומיים ועדיין לא נקלט ומה
עכשיו ? מה עושים? איך אפשר לעשות משהו בלי להרגיש אשמה שאני
יכולה לעשות את זה והוא לא ? איך אפשר לעבור את הכביש בלי
לחשוב על הפעם האחרונה שהוא עבר את הכביש?
נכון שהקשר בינינו התרופף - אפילו מאוד אבל אלוהים אני הכרתי
אותו טוב ועכשיו אני כל כך מצטערת שהקשר התנתק שלא הספקתי
להתאדכן במה שחדש אצלו במה שקורה איתו בחיים ועכשיו איחרתי את
המועד. אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות כדי לזכור את דן לנצח
אני רק בטוחה שעוד שנתיים, יומיים לפני יומולדת 21 שלי אני
יזכר בו, הוא לא עבר את היום הזה , נתקע , באותו בוקר , נקטע
,הלך.