כשאמרו ברדיו שהפילו את עזריאלי, ישר ידעתי שזאת דנה.
דנה הייתה אומרת שמגדלים סתם חוסמים את הנוף ועושים יותר מדי
צל בכל מקום. דנה אהבה אור.
תפסיקי לקשקש, הייתי אומר לה, תראי לי עיר נורמלית אחת בעולם
שאין לה עשרים מגדלים לפחות בגובה של עזריאלי.
"מה מעניינות אותי ערים אחרות? תל אביב היא העיר שלי, ואני
אוהבת אור ושמיים פתוחים".
בייחוד היא הייתה אוהבת להזדיין באור דנה, בייחוד ביום, בייחוד
על שפת הים, בייחוד בדוגי סטייל, בייחוד איתי.
אז הייתי מזיין את דנה ביום על שפת הים בדוגי סטייל והיא הייתה
מאושרת.
פגשתי את דנה בקולנוע של הסרטים הכחולים, בתחנה המרכזית הישנה.
היה סרט גרמני, אני זוכר, וכולן היו בלונדיניות חרמניות שגנחו
בהנאה טבטונית בכל פעם שהטכנאי של הכבלים היה משחק להן בציצי
או מראה להן מה יש לו מתחת לסרבל.
"יש לך אש?" שאל אותי קול ואני, בלי לחשוב פעמיים, ישר הוצאתי
מצית. לקח לי איזה שנייה או שתיים להבין שמשהו לא בסדר בקול
ההוא, רך וצעיר ונקי בתוך הקולנוע של הסרטים הכחולים, אז
הסתובבתי להסתכל
וראיתי את דנה.
דנה, שתבינו, עוצרת נשימה:
מטר שבעים וארבע, צבע עור שלא ראיתם כמוהו: (טוב אולי בחלומות
שלכם על שוודיות באיים טרופיים) דבש טהור, נשבע לכם, דבש טהור
ומתוק ומטפטף. העיניים שלה היו הירוק הכי ירוק בעולם: ירוק עד
של יערות בשיפולי האלפים, נגיד, או בהרי הרוקי. ירוק נצחי.
והגוף שלה?
הכל היה בה מעוצב ומושלם (אפילו בקולנוע המוחשך יכולתי לראות
כמה היא מפוסלת, אנושית רק למחצה, אולי: אפילו השיניים שלה
הבהיקו בלובן שנהבי). הכל בה הריח טוב ,הכל היה במקום, אפילו
החזה שלה, המנומש קלות, cup c, חשבתי, שלמות. הייתי בטוח שאני
מדמיין: אולי הפנטזיות הגרמניות שלמולי קרמו עור וגידים
פתאום?
אולי זאת מלכת היופי של כל המתנדבות בקיבוצים לדורותיהן? ולמה
אין לה מבטא סקנדינבי?
קלטתי אותה מחייכת, נחתתי לקרקע המציאות: "קוראים לי דנה, היא
אמרה, "וקצת נמאס לי מהסרט" "איכפת לך ללכת לטייל קצת?"
"איפה?", שאלתי כמו אידיוט, אבל ישר תפסתי את עצמי "בטח,
אמרתי, בטח, נלך לטייל". "אף אחד לא יאמין לי בחיים", חשבתי,
"אף אחד : או שהיא משוגעת, או שהיא לוקחת כסף על משהו או שהיא
עיתונאית במסווה או ש או ש.... האלילה זהובת השיער וצחורת
החיוך, ונוס הנולדת שראיתי בה היא לא יכולה להיות: כאלו דברים
קורים רק בסרטים שמקרינים שם, בתחנה המרכזית הישנה"
אבל זה קורה לי במציאות, חשבתי, זה קורה לי באמת.
קמנו, שמתי לב שדנה הייתה לבושה פשוט פשוט : ג'ינס כחלחל
וחולצה לבנה חלקה קצרה צמודה. הייתה לה חזיה ורודה.
"את באה לכאן הרבה?" שאלתי והיא ענתה "באתי כי ידעתי שתהיה פה
ושתשמח לראות אותי".
"אני פה ואני שמח לראות אותך"
"רוצה ללכת לשחות? בים?"
"שנינו לבד? את ואני?"
"רק שנינו. והים"
"רק שנינו והים זה יופי"
הלכנו לים. בגלל שהיה יום ראשון לא היו כמעט אנשים והייתה פיסת
חוף ענקית רק לי ולדנה. אחרי שהגענו לים, אתם מבינים, אחרי
שהתפשטנו ונכנסנו לשחות, כבר לא נראה לי מוזר, הקטע עם דנה:
כבר לא היה איכפת לי מי ומה היא הייתה פעם, לפני שפגשה אותי,
לפני שהלכנו לים. זה הרגיש טבעי שאני שוחה עם הנימפה השזופה
הזאת: לא התפלאתי אפילו כשהיא התקרבה והצמידה את השפתיים שלה
אל שלי, גם זה לא הפליא אותי. זה היה צריך לקרות, כנראה, אם זה
קרה.
שחינו ערומים והתנשקנו וזיינתי את דנה, לאור היום שהיא כל כך
אהבה על החוף שלנו, כי ככה דנה אוהבת את זה, באור, על שפת הים,
בדוגי סטייל.
"אני שונאת את המגדלים האלה, שבונים בכל מקום עכשיו, תסתכל,
פעם היו פה חולות"
"אבל זה לא שאת בת מאה ומשהו, דנה, מאז שאני זוכר את עצמי היו
כאן בניינים גבוהים"
"ואולי אני כן בת מאה?" "אז את נראית מצויין לגילך", עניתי
ופישקתי את הרגליים השזופות של דנה, לטעום את הכוס הבלונדיני
האלוהי שלה ולקחת מה שאני יכול מהרגע: תחושת אסון הייתה באויר:
פחדתי שיקרה משהו לפני שהיא תהיה שלי לגמרי.
כשאמרו ברדיו שהפילו את עזריאלי, ישר ידעתי שזו דנה:
מי אם לא היא, הנסיכה העברייה הראשונה, מי אם לא היא, שאהבה
שאני מזיין אותה על החול לאור היום בדוגי סטייל, מי אם לא היא,
שאהבה אור ושנאה מגדלים גבוהים ובאה אלי עד לקולנוע ההוא של
הסרטים הכחולים בתחנה המרכזית?
דנה עצורה, אני חושב, היא לא מדברת עם אף אחד והם לא יודעים מי
היא בכלל, רק שהיא רקדה שם, כשהמגדלים נפלו.
אני לא יודע מתי אראה אותה שוב, את דנה, אבל אני עוד הולך לים,
עוד הולך לקולנוע ההוא. היא תבוא יום אחד, אני יודע, בלונדינית
ירוקת עין וצחורת חיוך ותשאל אם אני רוצה ללכת איתה לים ואני
אלך איתה לים ואני אזיין אותה לאור היום, בדוגי סטייל, על החוף
שלנו, ודנה תהיה שלי לתמיד בארץ שאין בה מגדלים אבל יש בה
חלומות שקמים לתחייה.
|