זה היה סיפור שנכתב, על איש.
האיש נולד. רוב האנשים נולדים קטנים. יש היגידו, קטנים עד כדי
כך שלא ייחשבו אנשים, אלא תינוקות. איש זה לא נולד תינוק, אלא
נולד איש.
מטר שבעים. שיער חום. עיניים חומות. הוא לא היה אמור להוולד
איש מעניין במיוחד, גבוה במיוחד או יפה במיוחד. רק איש.
היה לו תאריך לידה. במהרה הוא שכח אותו, כיוון שלא היו לו
חברים, ולפיכך לא היה אף אחד שיאחל לו מזל טוב או יביא לו
מתנות.

לאיש היו אמנם ידיים ורגליים, אבל רוב הזמן הוא לא השתמש בהם.
האיש נולד למטרה, מטרה אחת. לדבר.

אחרי חיטוט מהיר במזבלה, הוא מצא ארגז גדול של מקרר. הוא גרר
אותו לכיכר העיר, גזר בו חורים עגולים לעיניים ולפה, ונכנס אל
תוכו.

כשהיה רואה אנשים מגיעים לכיכר, הוא היה קורא להם להתקרב.
רוב האנשים הופתעו מהאיש בתוך הארגז שקרא אליהם.
בממוצע, שמונה מתוך עשרה אנשים חשבו אותו למשוגע, והמשיכו
ללכת. אבל שניים מתוך עשרה התקרבו.
אחרי שהיו מתקרבים האנשים, האיש בתוך הארגז היה פותח את פיו
ומספר להם סיפור, או שר להם שיר.
חלק מהאנשים נשארו עד סוף הסיפור או השיר. חלק מהם היו
משתעממים והולכים.

לפעמים היו ילדים מתקרבים.
האיש בתוך הארגז לא ידע שהם ילדים, כיוון שמעולם לא היה ילד
בעצמו, ולא ידע להבדיל בין הרכות התמימה של פני ילדים לבין
הכיעור הנחוש של פני אנשים בוגרים.
לכן לא היה מנסה להתאים את סיפוריו לילדים. לילדים היה סבלנות
נמוכה מדי בשביל הסיפורים שלו ולרוב היו מתבאסים מהם וזורקים
עליו ארטיקים נמסים, מסטיקים לעוסים או קונדומים משומשים. האיש
בתוך הארגז לא היה בטוח איך להרגיש בקשר לזה, כי מעולם לא למד
את משמעות המילה "ביקורת".

לפעמים היו זקנים מתקרבים.
האיש בתוך הארגז לא ידע שהם זקנים, כי מעולם לא הזדקן. מבחינתו
לא היה שום הבדל בין קמטי הזקנה לבין הקמטים שנוצרים משהות
ארוכה באמבטיה. מעולם לא לקח אמבטיה, אגב.
לכן לא ניסה להתאים את סיפוריו לזקנים. הרבה מהזקנים לא הבינו
את המילים בהן השתמש, או נרתעו מהגסויות, או פשוט לא הצליחו
לשמוע כי הוא דיבר חלש מדי. לרוב היו הזקנים מתבאסים, וזורקים
עליו נעליים, עגבניות רקובות, אבטיחים ועותקים של מגזין
"לאישה". גם את זה האיש בארגז לא ידע איך להבין.

מדי פעם היו נשים מתקרבות.
האיש בתוך הארגז לא ידע שהן נשים, כי מעולם לא לימדו אותו את
ההבדל.
לפעמים היו הנשים מתאהבות בקולו העמוק של האיש בתוך הארגז.
ארגז המקרר שעטף אותו רק הגביר את ארשת המסתורין סביבו. פעמים
רבות היו מסתודדות הנשים לצד הכיכר, בעודן יושבות בבתי קפה,
מנסות לנחש איך האיש נראה מתחת לארגז. דמיון מפותח היה לנשות
העיר, ובדמיונן תיארו את האיש באלף דרכים שונות, אף אחת מהן לא
קרובה למראהו האמיתי.
לאחר זמן מה החלו נשים מצחקקות להתקרב לארגז, לוחשות הצעות
מפתות דרך החור דרכו דיבר האיש, חושפות את שדיהן העליזים לחורי
העיניים של האיש, או זורקות על גג הארגז את תחתוניהן.
גם את זה לא ממש הבין האיש. מעולם לא היו לו גרופיות.

רוטינות אלו שתוארו בשלוש הפסקאות האחרונות נמשכו כל יום ביומו
במשך מספר שנים, עד אותו יום בו הגיע לכיכר העיר רואה חשבון.
לאחר שהקשיב מספר דקות לסיפוריו ושיריו של האיש בארגז, כחכח
רואה החשבון בגרונו. עצר האיש את סיפורו, ונתן לרואה החשבון
לדבר.
"הידעת אדוני, שבכל רגע שאתה עומד פה אתה מפסיד כסף?"
האיש הרים גבה מתחת לארגז.
"כן כן. הבנתי שאתה נמצא פה כבר שנים מספר... האם אני טועה
בהנחתי שמעולם לא הגשת בקשה ל 'ניכוי מס לרבות סופרים ואמנים'?
דע לך שבתור יצירה עצמאית, ללא תאום מס מנכים לך אוטומטית
חמישים אחוזים מסך כל שכרך! חמישים אחוזים! והמצב המחפיר הזה
נמשך כבר שנים רבות... בוודאי הפסדת כבר מאות אלפי שקלים...
אמור נא לי אדוני, מתי הגשת לאחרונה טופס 116?"
מתחת לארגז הרים האיש גבה שניה, ופתח את פיו קלות. במהרה סגר
אותו.
"אם אני מבין נכון... מעולם לא הגשת טופס 116... ומעולם לא
הגשת כלל בקשה לתיאום מס."
רואה החשבון פתח את תיק המסמכים שאחז בזרועו.
"אין בעיה! בדיוק לצורך זה אני פה."
האיש בתוך הארגז הרגיש הקלה מיידית. הוא נתן לגבותיו לצנוח
חזרה.
"רק שאלה אחת, מה מס' תיק הניכויים שלך?", שאל רואה החשבון.

למשמע שאלה זו נחרד האיש מתחת הארגז.
בתנועה אחת מהירה קרע את הארגז מעליו (הגשמים ריככו את הקרטון
במהלך השנים), רץ אל בית הקולנוע הקרוב, אל חדר השירותים, דחף
את עצמו לתוך אסלה והוריד את המים.
איזו הקלה. סוף סוף הוא חדל מלהיות יצירה.