רק אני לא מפחדת ממנו. כשהוא מתחיל להשתולל ולשבור דברים, כולם
מתרחקים כמה שיותר. פעם החבר'ה החזקים יותר היו מנסים לדפוק לו
מכות- עכשיו הם כבר יודעים שזה לא יעזור. אז מתרחקים.
אבל אני לא יכולה. אני פשוט נשארת לעמוד מולו עם מבט רגוע,
מנסה ככל האפשר לעמוד בדרכו- דבר שבעקרון לא מומלץ לעשות, אבל
הרי ברור שהאנרגיות שלו לא נצחיות ובסופו של דבר הוא ייפול,
וכשזה יקרה- אני רוצה להיות הידיים שהוא ייפול לתוכן. כמו הפעם
ההיא שהוא גנב את האקדח של אבא שלו וישב על ספסל בגן הציבורי
עם הקנה בתוך הפה- אני הייתי הראשונה שהעזה להתקרב אליו. אחריי
כבר באו כמה בחורים ותפסו לו את הידיים, אבל רק אחרי שהקנה כבר
היה ביד שלי. ובמסיבה ההיא כשכולנו השתכרנו- פתאום התפקחנו בבת
אחת כשראינו דם על הרצפה שליד האמבטיה, ושני אחר כך את נדב
יושב על הרצפה ובוהה לעצמו בפרק היד החתוך. איזו צרחה
קולקטיבית זאת הייתה... חוץ ממני, כמובן. בזמן שכולם היו
עסוקים בלצרוח, אני כבר חזרתי עם תחבושות, והם בכלל לא עיכלו
את איך שדרכתי על הדם ברגליים יחפות. הוא כמעט ולא היה בהכרה
כשניגשתי אליו, הלכה לי השמלה הכחולה. וכמו אז, ביומולדת של
עודד, כשהסתובבנו כל הלילה ברחובות ונדב השיכור משתי בירות
התחיל לצרוח "מוות לנדבים" ו-"חסלו את הנדב", וקיבל סחרחורות
שבגללן הוא אך בקושי התחמק מעמודים- שוב לא זזתי ממנו, חיכיתי
לתפוס אותו אחרי שהוא ייפול, חוזרת על עצמי אחרי כל צרחה שלו
"אני אוהבת אותך יותר". כשהוא סופסוף נפל, הוא בכה לי בידיים
במשך שלוש שעות. כמו בפעם ההיא כשבאנו אליו הביתה, וכמו תמיד
ירדנו למרתף, ומצאנו אותו מתנדנד מהתקרה, כל כך חיוור. בזמן
שחלק ברחו וחלק פשוט עמדו שם בפה פעור, אני לקחתי את הכסא שהיה
זרוק ליד, ואולר, ובעדינות הורדתי אותו מהחבל, נופלת לרצפה יחד
איתו- הוא בזרועותיי כמו תמיד. הם עומדים שם בעיניים גדולות,
ואני מעבירה אצבעות עדינות על הצוואר ההרוס שלו ולא מרגישה דבר
מלבד ערגה.
ככה זה. |