שבע דקות, שבע שניות.
הכיסא עדיין ריק. היא מסתכלת על השעון ורוקעת ברגליה.
גם אצבעות ידיה הצטרפו למקהלה. לפתע הוא הגיע.
זה לא האב, לא החתן המיודע וגם לא מורה הנהיגה.
"שלום, ערב טוב, מצטער על האיחור", אמר אלוהים.
"זה בסדר, אני בטוחה שהיו לך עניינים לסדר", ענתה סוזי.
"למעשה כן, כל היום ישבתי והתבטלתי וצפיתי בטלוויזיה בלי סוף,
את יודעת, כשיש לך לוויין ועוד את כל החבילה הבלתי מוגבלת,
פשוט קשה לצאת מהבית. לבסוף החלטתי לצאת והתפניתי לעזור
לאנשים, לכן קצת התעכבתי", הוא אמר.
סוזי רצתה לשאול אותו איך הוא עזר לאנשים אך היססה, לבסוף אזרה
אומץ ושאלה:
"אלוהים, איך עזרת להם?"
לפני שענה, הוא פיהק, ואף לא שם ידיו על פיו ואמר: "עברתי
ברחוב, ראיתי את כל האנשים המסכנים האלה, הקבצנים ההם. לחלק
הבאתי מטבעות קטנים שהיו לי בכיס ואז כשנגמר לי העודף, החלטתי
להרוג אותם"
סוזי הייתה קצת המומה, אך אזרה אומץ ושאלה מדוע.
"המתת חסד. גם ככה הם היו מסכנים וכה בודדים."
"אה אוקי, מקובל למדי", ענתה סוזי.
"אז לעניינינו", אמר אלוהים.
"אני מקשיבה".
הוא קרא למלצרית, הפיל "בטעות" מטבע וכשהמלצרית התכופפה, הוא
הסתכל על אחוריה והזמין לעצמו את המשקה הכי יקר שיש, ואמר
לסוזי: "השמועות נכונות, אני אכן פורש".
ניכרה אכזבה בפניה של סוזי והיא אמרה "אני מצטערת לשמוע, אני
חושבת שהיית פשוט שליט מעולה. הכל נעשה בצורה כל כך מאורגנת
ושיטתית, בצורה פשוט נהדרת. תסתכל על העולם, אנחנו אנשים
מאושרים".
הוא חייך ואמר: "אני רוצה שאת תהיי היורשת שלי".
סוזי הופתעה, ובגדול.
מדוע מכל האנשים בתבל בחר דווקא בה?
"זה כי יש לך רגליים מדהימות."
סוזי הסתכלה עליו במבט מוזר והוא הוסיף:
"כי את אישה."