"מגיע לך".
הוא ישב בפינה ושתק. היה לו מבט עצוב בעיניים. פעם היו לו
עיניים כחולות ונוצצות, אך היום הן אפורות.
אפשר להבין את זה. תאריך הוצאת ההורג שלו נקבע לעוד שבוע ימים.
הסוהר כלא אותו בתא קטן וצמוק ולעג לו "אני מקווה שיבחרו בכיסא
חשמלי, זה יותר מענה".
והוסיף, "או שאגיד מהנה?" בצחוק מרושע והסתובב חזרה.
האסיר, שכבר לא היה לו כוח לכלום, לא הגיב ורק חזר לצער שלו.
הוא שקע בו עמוק. הוא כבר ישב בכלא 17 שנים, ועכשיו הוא הולך
למות. הוריו, אחיותיו והדודים קיבלו "הזמנות" להוצאת ההורג, אך
אף אחד לא מתכוון לבוא. הם לא סלחו לו. לא סלחו לו שרצח את
אחותו הקטנה. בעודה תינוקת בת שישה חודשים, הוא לקח אותה
לידיו, שיחק אותה, והפיל אותה בכוונת תחילה על הריצפה.
נפתח לה הראש, חזק, לא סתם. וכך היא מתה. זעזוע מוח. השנה היא
הייתה צריכה להיות בת 17. בתא שלו, היה לו חלון קטן. חלון שהוא
יוכל לנשום. למרות שגם אוויר צח לא מגיע לו, אבל זה מה שנתנו
לו. האסיר הצמיד את ראשו לחלון ורוב שעות היום מלבד שעות
השינה, האוכל והמטלות בכלא, הוא היה מביט בחלון. זו הייתה דרך
החיים היחידה שלו. יום אחד, הוא ראה בחורה רגילה דרך החלון, אך
עם זאת היא נראתה לו בולטת. בגדיה היה שחורים, עור בהיר וצח,
שיער שחור ארוך ועיניים ירוקות. היא נראתה לו כה יפה, כה
אלוהית. היא קסמה לו.
למחרת, היא עברה שם שוב והתיישבה על הספסל שברחוב ופתחה ספר.
האסיר, שדרך החלון הקטן, בהה בה ולא הפסיק להביט.
כך עברו להם ימים, היא עוברת שם ומתיישבת על הספסל וקוראת ספר,
והוא היה מביט בה ללא מעצור. וכך הוא התאהב. אולי כי היא הייתה
כל כך יפה, אולי הוא יכל לראות מיהי דרך אותו חלון קטן. ואולי
פשוט ברגע הזה הוא רצה לאהוב, להרגיש שיש סיבה לחיות בשבילה.
וכך עבר לו הזמן עד ליום הדין. שני סוהרים פתחו את דלת התא שלו
וצעקו "הופה מסיבה!". לקחו אותו בחוזקה אל התא שבו הוצאת ההורג
מתרחשת. האסיר רק חשב על אותה בחורה שהתאהב בה דרך החלון.
כשהכניסו אותו לתא, נכנס איתו עוד שומר, סגר את הדלת. באותו
תא, היה חלון גדול שקוף, שדרכו ניתן היה לראות את האסיר ברגעו
האחרון. אך אף אחד לא היה שם. הוא היה לבד. לבד ברגע שלו. קשרו
אותו לכיסא ובא איזשהו רופא והזריק לו זריקה ואמר "העדפנו
זריקה קטלנית". בהתחלה זה כאב, שרף לו עד מאוד. אבל הוא רק חשב
על אותה בחורה, אולי היא תקל על הכאב. לפתע, איזה נס קטן, היא
הופיעה. נופפה לשלום בדרך החלון. הוא תהה כיצד היא מכירה אותו,
אולי ראתה אותו מהחלון הקטן שהיה בתא שלו? אין זה אפשרי. החלון
היה גבוה מדי וקטן. הוא ראה דרך החלון עוד רופא, הרופא פתח את
הדלת ונכנס, והבחורה אחריו.
האסיר חייך אליה ואמר "זאת את". הוזרקה לו עוד זריקה. הוא
התחיל להרגיש את נשימותיו בחוזקה. בום. בום. הוא נילחם על
נשימותיו וצעק: "זאת את! זאת את! זאת את!". הרופאים הביטו אחד
בשני במבט מוזר, האחד אמר לשני: "זאת הזריקה, כנראה משפיעה
עליו". הבחורה ניגשה אליו, הוא המשיך להילחם על נשימותיו
ובנשימה הלפני-אחרונה, היא אמרה: "אני המלאך מוות שלך".