מוקדש לאחת, שלימדה אותי הרבה, על חיים ועל מוות ומה שביניהם.
לא מסוגלת להסתכל עלייך.
את באה לקראתי, מחייכית ויפה, באה לחבק ואני מסתירה את הדמעות.
ולא מסוגלת להסתכל עלייך.
כשמישהו מזכיר את שמך, אני מיד נשברת.
ישבנו כמה חבר'ה. הם אמרו שיהיה עצוב כשתעזבי.
יהיה עצוב כשתעזבי...
סתם עוד מישהי שאוהבת אותך. אחת ממליון. אמרת שאני מיוחדת,
רצית שאני ארגיש טוב עם עצמי. נתת לי להאמין. אין לי כוונות
להאשים אותך. רק מנסה להבין. יודעת שעשית הכל מכוונות טובות.
"סליחה" אני אומרת לך
ואת אומרת שאין לי על מה להצטער.
ומצטערת, כל כך מצטערת...
על זה שהפלתי את הכל עלייך.
על הדברים שאמרתי, שלא היית צריכה לשמוע.
על השיחה הזאת שהייתה לי איתך, שנתנה לי להרגיש שמישהו עוד שם.
שיש עוד תקווה.
ואין עוד תקווה, ואין כלום.
אני חושבת על כל מה שאמרת לי, מרגישה חייבת כי לימדת אותי כל
כך הרבה. את בטח לא יודעת בכלל, מה אני מרגישה עכשיו. כנראה
שאני אף פעם לא אצליח לתאר לך במילים עד כמה אני אוהבת אותך.
הטלפון מצלצל. רוצה להגיד לך הכל. לספר על כל מה שעובר עליי
אבל נתקעת. המילים לא יוצאות, הדמעות לא עוצרות לרגע,
מגיע לך יותר מזה.
את
בסך הכל רוצה לעזור
ואני
הורסת את הכל.
תמיד הייתה לי נטייה להרוס דברים טובים. ואת, את הרבה יותר
מסתם משהו טוב. את באמת ילדה מיוחדת. כותבת עלייך סיפורים
ושירים, שכנראה אף פעם לא תקראי. בוכה בגללך, כואבת בגללך כשאת
בעצם
רק ניסית לעזור.
זה לא בסדר. אני לא בסדר. משהו דפוק..
אני נזכרת במה שאמרת לי. אני נזכרת בשיר ששרת לי כדי שאצליח
להרדם. את בנאדם מדהים.
ומהזכרונות האלה, על דברים שהיו וכנראה לא יהיו יותר אף פעם,
יש לי צורך לצרוח.. ובכלל, להיות במקום אחר. איפה שטוב.
אולי את באמת אוהבת אותי. אולי... אבל כמו כולם, בסוף גם את
תלכי. ואני אשאר, באותה הנקודה. עדיין עם המילים האלה, עדיין
עם המחשבות התקועות האלה עלייך. עדיין עם הדמעות האלה.
ומכל הבלאגן שיש לי בראש בסוף תמיד מצליחה להגיד רק משהו אחד..
אני אוהבת אותך. |