עוז הלך היום לטיפול בפעם הראשונה.
אמא שלוה אומרת שזה קורה גם במשפחות הכי טובות, ושבעזרת השם,
הכל יהיה בסדר, כל עוד הוא ימשיך ללכת לחוג כושר קרבי פעמיים
בשבוע.
אבא ציון חושב שהילד קצת התקלקל בדרך, אבל כל עוד הוא לא יצהיר
על כך בלשכת הגיוס, הכל יהיה בסדר, ישתבח שמו.
אבל עוז היה מרדן מאז ומתמיד. זה לא שהוא נהנה לאכזב את אבא
ואמא, לפעמים הוא חולם בלילה שהוא ילד אחר, ילד רגיל. אבל מה
לעשות שעוז מפחד.
עוז מפחד מהלילה, מהחושך, מפחד מהזקנה שגרה מעבר לכביש, מפחד
מחתולים, מפחד ללכת ברחוב, מפחד ממלחמות, מהצבא, ומעוד הרבה
דברים.
בהתחלה, כשאמא העלתה את רעיון הטיפול, אבא ציון סרב בטענה שהיא
קלקלה את הילד, והכל היה לגמרי אחרת אם היו עוברים לאוסטרליה,
כמו שהוא תמיד רצה, אבל זה אף פעם לא קרה, כי אמא שלוה הייתה
מתחילה לצעוק שהילדים יהפכו שם לרכרוכיים.

האמת היא שעוז הוא לא הילד היחיד במשפחה שמפחד, אבל הוא היחיד
שמפחד מכל כך הרבה דברים.
אחיו הקטן לביא, למשל, מפחד מאוד מאריות. בדמיונו הוא רואה
אותם רצים במהירות מאפריקה עד לפתח דירתם ברעננה. כל פעם
שעוברים עם המכונית ליד הספארי בדרך לסבתא בבאר שבע, לביא בודק
טוב טוב את החומה לראות שאין סדקים.
גם עוזי מפחד. מהצבא הוא יצא על עשרים ואחת. הקב"ן לא האמין
שהוא מפחד מרובים, אז עוזי נאלץ להמציא שהוא מפחד  מאריות,
חתולים ועוד כל מיני דברים.
פעם אמא לקחה את שלושתם לאיזה רב מקובל מצפת, שגם אומרים שהוא
גדול בתורה.
הרבי בדק, ואמר לאמא שלפי תורת הנומרולוגיה, רואים בבירור
שללביא ולעוזי יש שמות מקולקלים, ועל מנת לתקנם יש להוסיף לשמם
אלמנט אלוקי.
ורק את עוז הרב בדק, ומצא שהכל בסדר, וגם השם תקין, זה רק הילד
שמקולקל.
מאותו היום כולם קראו לעוזי- עוזיאל וללביא- אריאל. עכשיו הם
הפסיקו לפחד מרובים ואריות, אבל התחילו לפחד מאלוהים.
ובינתיים עוז הולך לטיפול, למרות שאף אחד לא מאמין שזה באמת
יעזור, כי אם נצליח לתקן את הילד המקולקל, זה יקרה אך ורק
בעזרת השם.