ברפרוף.
כך הם חולפים על פני, בלי משים, בלי דעת.
אף לא אחד מהם רואה את הדמעה בקצה העין, מטה לנפול.
אף לא אחת שתיתן סיבה לאהוב.
לאהוב? לשם מה? לשם מי? לעצמי, כן, נכון! ...אבל מרגיש מת
מבפנים- חסר תחושה כלשהי שתמריץ אותי הלאה, תדרבן להמשיך עד
כלות נשמתי, שכבתה טרם קמה.
 ברפרוף. מבט קצר, אם כבר, לא מתבונן - רק רואה, כמו נוף.
האם אני חלק משדירה אינסופית של כמותי?
האם אינני יחיד? כוכב?
 נולדתי, אחד מתוך מליוני תאי זרע שקבעו מפגש בשעה יעודה,
כולם עם אותה אשה. אחד מתוך מליוני תאי זרע. אחד.
חזק יותר, מהיר יותר, חכם יותר, עשה את זה ודהר לפנים, הבקיע
לו פתח... והנני. חזק יותר? מהיר יותר? חכם יותר? אחד?!!!
 מי כמוני מתבונן, אינו מסיר מבט? שואף אל האמת, התוך,
המהות?
לא רפרוף.
 איך זה שאינכם עוצרים לרגע, מביטים, מתבוננים. האם אין אני
פלא?
אל מול כל האדישות הזו?
 לא מחלות הורגות אותנו. לא מלחמות הורגות אותנו. לא רעב הורג
אותנו. שעמום ואדישות הורגים אותנו.
 עוד פסאדו-אינטלקטואל הם אומרים. עוד אחד מהם. החושבים
לעצמם. החושבים.
 יש בי רצון לעצור, כך סתם, פתאום. לעצור הכל ולשבת, או פשוט
מאד למות. למעשה זהו חוסר רצון להמשיך. עוד חזרה. עוד חזרה.
עוד חזרה.
 מי יגיד לא עוד? יצטרף אלי בצעקתי? בזעקתי?! אל החיים?
 לך, עצב לך מכנסיים, עצב לך נעליים, תסרוקת, ישבן, שרירי
בטן, דעה פוליטית, סגנון מוסיקלי וקולינרי, עצב לך חברים וחיוך
כובש לרגעים הקשים, לך. הפסק לחשוב! אמרו.
                                                         
חורף2001