היום ההוא, היה מהימים האלה , שאתם קמים ואין לכם כוח להזיז את
האצבע הקטנה ברגל אפילו, ושאתם מרגישים שהוא פשוט לא נועד לבוא
עכשיו. לקום במעין הרגשה כזו של היום האחרון של הלימודים,
ושיותר לא נחזור לראות את המקום הזה, שכל כך חיכינו להפטר
ממנו, כי  היום הבגרות האחרונה ומעכשיו החיים הולכים ונהים
משוגעים. מרגישים בלי גבולות, בלי מעצורים, בלי מורים! בוגרים
יותר מהחיים ויודעים הכל.   בוגרים..המילה הזו, כמה שיש פה
חופש יש בה הרבה פחד, אני חושב שלא הבנתי את זה עד שהגעתי
לחיים האמיתיים, מה שלפחות הספקתי לטעום מהם, שנייה אחת בקושי.
איך שחיכינו ליום הזה, כל החיים שלנו, לסיום הגדול, פיניטו לה
קומדיה.

במשך שעה כמעט אמא שלי התחגגה כמו שהיא לא התחגגה בחיים שלה,
אולי חוץ מהחתונה של אחותי הגדולה, שירה. היא ניסתה להכריח
אותי לשים עניבה, ואבא בא להצלתי,  "גילה, את מפדחת את הילד.
ככה אומרים היום, נכון? פדיחה?" ואני הרגשתי יותר מפודח שאבא
שלי בכלל מכיר את המילה. ישבתי שם, בטקס הזה שכל הבנות כל כך
מתחגגות אליו ושכל הבנים באים זרוקים , אחד יותר מהשני. חוץ
מהמשקיענים, יואב בא בחליפה וירון עם עניבה והיו עוד כמה, שאבא
שלי דאג להראות לאמא שלי כמה "פדיחות" היא יכלה לעשות לי. לא
רוצה להיות כמוהם כשאגדל, ההורים שלי, שניים, שככל שעוברות
השנים אני מרגיש שהם לא נועדו להיות ביחד, הפחד הזה של להתבגר
להיות כזה, כמוהם.
כל אחד עלה לקבל תעודה, קודם המצטיינים. אני כבר ידעתי להתרחק
מאמא שלי שתבכה רק בגלל שהבן שלה, היחיד, לא קיבל תעודה כזו
אפילו שהיא ציפתה. פתאום התחלתי להרגיש כזה מיותר שם,כזה גלגל
עודף, כשכולם מחייכים וגם אני ביניהם, עם כל החברים שלי ורק
אני עצוב בפנים. ואיך אני מצטער שכבר לא ייצא לי לראות את אסנת
יותר. החברים מהתיכון, שאפילו שהם אומרים שלא- הקשר בינינו
יתנתק, חלקנו נמות בדרך, חלקנו נשכח , חלקנו נתעוור מההצלחה
וחלקנו נעלם מהצער.  כשכל אחד מהם, מהחברים שלי, עלה לבמה,
יכולתי לראות בוודאות מה הכיוון שלו, ומה הוא הולך להיות ואיך
בפגישת מחזור, שלא תיהיה לנו, אני הולך להיות הלוזר היחיד.

הבגרות, החופש, העתיד. אני לא צריך את כל זה, אני רק רוצה את
הימים המאושרים שלי בחזרה. אני רק רוצה את החברים שלי כאן, את
אסנת היפה שוב בכל בוקר, את הצחוקים ואת הבעיות שהיו לנו ביחד.
עכשיו כולנו מתפצלים. ואני יודע, אני יודע ששומדבר לא יהיה כמו
שהיה. פתאום הכל נראה כל כך שולי, כל ההתבגרות הזו פתאום, כל
החיים ללא מעצורים שבניתי לעצמי בראש.  אני חושב, שאני היחיד
מהבנים, אם לא מכל השכבה, שכמעט בכה כשהראו את כולנו במדים
מהגדנ"ע, ואיך אני ראיתי שחלק מהחברים הכי טובים שלי כבר לא
יהיו איתנו אחרי הצבא, בעיניים שלהם יכולתי לראות .

כשהכל נגמר, וכשכל ההורים והמורים והאחים והאורחים סיימו לצחוק
ולבכות מהקטעים שהיו ומהחיקויים של המורים, נשארתי שם. לבד.
הרגשתי שככה אני הולך לבלות את שארית חיי, לבד.
ואני לא רוצה להתבגר, את החופש אני מוכן לזרוק לפח, רוצה להשאר
תקוע בנקודת מעבר הזו, כי בכל הכנות- כאן הכי נוח לי , כשעוד
כולם איתי. אני עוד רוצה להשאר ילד, ולעזאזל עם המעצורים.

זה היה היום ההוא,מהימים האלה שאתם קמים ואין לכם כוח להזיז את
האצבע הקטנה ברגל אפילו,  מהימים האלה שאתם מרגישים שהוא פשוט
לא נועד לבוא עכשיו. מהימים האלה שאתם עולים למעלה, על הבניין
הכי קרוב לבמה, ומביטים על האולם הריק, והפחד מההתבגרות מציף
אותכם. מהימים האלה שכמה שאתם רוצים להשאר במקום, השעון שלכם
עדיין מתקתק. וכמה שרציתם להשאר שם, באותה הנקודה, ולהרגיש את
הטעם הזה בפה עוד פעם אחרונה, אתם מאבדים שיווי משקל ונופלים
מהבניין. נשארים צעירים לנצח, ולעזאזל עם המעצורים.