פעם, לפני לא הרבה זמן, למרות שזה מרגיש יותר, הייתה לי ידידה.
אני לא מתכוון סתם מישהי שאני רואה ואומר לה שלום, ידידה
אמיתית שדיברתי איתה והיא איתי. היה משהו אחר שם, אולי אפילו
היה כבוד.
היו לי חברים שאמרו שהיא קצת מנצלת אותי ודברים כאלו, אבל באמת
לא היה שום ניצול, ואם כן היה הוא היה הדדי לחלוטין.

היום היה אמור להיות אחד הרגעים היפים בחיי, הסיום של הפרוייקט
הגדול הראשון שלי, של תקופת חיים שלמה. שם אני פגשתי אותה,
אחרי חודש שלא דיברנו באמת, אולי קצת יותר. הרגשתי שהיא אדם
שונה לגמרי, אולי אני השתנתי, אבל הפעם היא פגעה בי. אולי היא
אמרה בצחוק, אבל זה לא היה מצחיק. מעולם לא הרגשתי כזה ריחוק
מאדם שהייתי מדבר איתו זמנים ארוכים.
זה קצת חבל אחרי הכל איך ברגע אחד לא נכון הכל נראה אחרת, היום
הרגשתי שהחברים צודקים, היום הרגשתי שהיא מנצלת אותי.

מצד שני זה לא חבל, אחרי הכל היא בקרוב תצא מהחיים שלי. באחד
הרגעים היפים בחיינו ניפרד. אולי זה יהיה כמו בסרטים שמגלים
אהבה, אולי זה יהיה סוף וחותכים. אולי בכלל נריב, אם יהיה לי
כוח. העיקר ניפרד ואני אזכור שהיא פגעה בי.

אבל היום היא פגעה בי, יותר מתמיד. אם הייתי יכול לשים אצבע על
הנקודה זה היה פשוט יותר, אבל אין נקודה- אין התחלה ואין סוף-
יש רק חיים. והחיים מלאים בפגיעות, גם מאנשים שלא ציפית
שיתנהגו כך וכל מה שנותר זה להגיד זה שלום בפעם האחרונה ושבקיץ
הבא לא ניפגש כבר.

למה שרונה?!