חיים קם בבוקר והלך לעבודה.
טוב,לא ממש הלך אלא נסע באוטובוס.
הוא לא ממש בררן 272 ,271 ,57 כל מה שעוצר בקריון טוב לו.
הוא לא ממש מרגיש רע או טוב עם עצמו בבוקר  בדומה לכל בוקר
אחר.
סתם יום.
הוא מסתכל על הנוסעים באוטובוס.  הרכב צפוי של חייל, זקנה, כמה
נשים קשקשניות מקדימה וכוסית בלתי מושגת אחת.
חיים מנסה לתפור עוד כמה דקות שינה אך זה מאוחר מדי הוא התעורר
לגמרי.
הוא יורד מהאוטובוס תחנה לפני הקריון מין מנהג מוזר שסיגל
לעצמו כדי לנסות וליצור גיוון בחיים שנראים לו די משעממים
והוא די מאמין בכוחה של שטות לסובב דברים.
חיים שונא את החורף.
בעיקר הוא שונא את הגשם והחושך.
חיים מסתכל בתקווה מערבה אולי באופק השמיים מתבהרים קצת אך
היום כנראה לא יתמזל מזלו.
זה לא שהוא שונא את החורף מסיבה מסוימת ,החושך פשוט מדכא
אותו.
הוא מגיע לקריון והשומר שכבר מכיר אותו מכניס אותו "סטימצקי,
שם אני עובד".
הוא פוסע בשדרת הכוכבים וחושב לעצמו שזה די עלוב לקרוא למסדרון
בקניון שדרה ועוד שדרת הכוכבים.  הוא חושב שהוא צודק.
למרות ההתמרמרות הקלה הוא ניעור לריח הבורקסים הטריים שאופף את
הקיריון בשעה מוקדמת זו של הבוקר ושוב הוא מדמיין כיצד הוא
פוסע  בלונדון מפזם לעצמו את  פני ליין ,לא עושה כלום ,לא חושב
על כלום, לא קיים.
חיים החליט שהיום הוא יחליט להחליט החלטה משמעותית דבר המצריך
ממנו שלוש החלטות משמעותיות.
חיים החליט ללכת לקנות בורקס.
אבל הפעם לדבר איתה באמת ולא לבהות במחשוף ולגמגם כמה בורקס
תרד הוא רוצה.
נראה לו שקוראים לה מיכל אבל הוא לא בטוח מיכל מירב משהו עם מם
וכמה אותיות.
לו פשוט קוראים חיים והוא כבר לא ממש זוכר למה.
נראה לו שזה איזה סבא או אח של סבא שנפטר למרות שאימא שלו אמרה
שזה היה שם של טייס שהיא פגשה פעם בבית מלון בו היא עבדה לפני
שהתחתנה.
חיים ? טייס ? זה אף לא היה נראה לו יותר מדי הגיוני אבל הוא
לא רצה להביך אותה.
ליד הסופר פארם הוא שוב נזכר במחשבה שפעם חלפה בראשו.
מה תהיה ההרגשה לרוץ במהירות לתוך עמוד המראה שעומד באמצע
השדרה, מה תהיה ההרגשה לתפוס תאוצה ולעצור אותה בבת אחת ע"י
הימרחות על העמוד, עצמך החבול משקיף עליך בשקט ללא תגובה.
הוא כבר הגיע למצב שיש לו מחשבה לכל שדרה.
זאת המחשבה של השדרה הראשית ועוד מעט הוא יגיע לפנייה.
ריח הבורקס הטרי כבר ממלא את נחיריו ,זולג לתוך ריאותיו ממלא
את עיניו בד"כ הוא די מתאכזב משום שהוא קצת שומני.
הוא כבר קולט את הצדודית שלה, של מיכל, מתכופפת להרים עוד מגש
של בורקסים טריים.
הריח מערפל את כל חושיו ,גם החולצה הצהובה הצעקנית והצמודה של
מירב קצת מבלבלת אותו אך הוא תופס את עצמו ומבקש שני בורקס תרד
ואם אפשר בשקית.
היא שואלת אותו למה הוא שוב עובד בוקר.
חיים מופתע מהעובדה שהיא מזהה אותו וקצת מסמיק.
"תמיד דופקים את השחורים" הוא עונה בחצי חיוך מבויש, הנשק
האחרון שנשאר לו.
היא מחייכת ומגישה לו את השקית הוא אומר לה שוב תודה וביד
רועדת מגיש לה את הכסף.
מדויק.
עשר אגורות מחליקות מידו המזיעה והוא בזינוק קל לכיוונם מתרסק
על מדף העוגיות עם הריבה דבר שמעיף את המראה מעל המדף על
הקופה.
"אתה בסדר?" שאלה מיטל בדאגה הוא היה בסדר, קצת חבול אבל
בסדר.
הוא נזכר שהוא צריך להתחיל לנקות את החנות לפני שהזקנה באה.
תוך מלמול  ביי מתנצל הוא פותח בריצה קלילה לכיוון החנות.
הפעם היה נראה לו שהיא שמה לב אליו  אז הוא החליט היום הוא
יחליט להתחיל איתה מתישהו.
שנייה אחרי זה הוא נזכר שקשה לרוץ דרך עצמו החבול השקט.