התכופפתי מאחורי קיר הלבנים, מסביבי שרקו כדורים, חלקם ניתזו
מחלקו השני של הקיר. מסביבי המולה - אנשים צורחים ורצים לכל
כיוון, חלקם נופלים ומצטרפים לאנשים אחרים שכבר שוכבים על
הריצפה. וברקע יריות "טרררררר", "טרררררר", "טררררר".
אדרנלין, כולי מוצף אדרנלין, ורועד - מפחד, מהתרגשות, מבלבול -
פשוט רועד. שלחתי יד אל תפס המחסנית וניסיתי לשחררה בכדי לטעון
את הנשק. היד רעדה. "נו, כוס אמק, קדימה" קיללתי בעודי מסתבך
עם פעולה פשוטה זו במשך זמן שניראה לי כנצח. "מה הבעיה" חשבתי
"פשוט ללחוץ, למשוך ולהכניס את המחסנית". "טרררררר", עוד
כדורים ניתזו מהקיר. נושם מהר, הלב דופק, המחסנית בפנים. דריכה
והכדור בקנה, סיבוב של הבוהן והנשק בבודד. זהו. מוכנים. מהסס.
"אסור לחשוב, אסור לחשוב, אסור לחשוב...פשוט צא ותתחיל
לירות...מפחד למות...
"אני באמת מוכן למות? עוד לא הגשמתי כלום...עוד לא חלמתי...
הרעידות התגברו, הלב התמלא בתחושה מוזרה - פחד? "תנשום עמוק,
תנשום עמוק".
אי שם בבניין ממול אישה שמנה עמדה בחלון ותלתה כביסה בשלווה,
חולצות אדומות, מכנסיים אדומים, תחתונים אדומים, חזיות
אדומות...אדום, הכל אדום. חשבתי לעצמי עד כמה זה מוזר כשלפתע
הבחנתי במשהו מוזר עוד יותר. האישה, זו שתולה כביסה אדומה
בשלווה כשברחוב מתחת מחבלים יורים בלא הבחנה, היא לא אחרת
מהמורה לספרות שלי מכיתה י"א. בהיתי כמהופנט, מנסה להבין את
הסיטואציה המוזרה, כשצרור נוסף של כדורים פגע בקיר והחזיר אותי
למציאות. הרעידות נרגעו, שלווה. "זהו" אמרתי לעצמי "הגיע הזמן
למות".
צרחתי בכל הכח, קמתי והסתערתי קדימה.
"טרררררר".
כאב. ריצפה. שמיים. "אני רוצה עוד לחיות...לחלום..."

התעוררתי מהחלום בבהלה. זיעה קרה נטפה מגופי וליבי הלם בדפיקות
מהירות. הבטתי סביבי - מיטה, שולחן, טלויזיה, ארון - החדר שלי.
אנחת רווחה. הבטתי בשעון. השעה 6:40, צריך לקום. נשמתי כמה
נשימות עמוקות להירגע, נעמדתי והתמתחתי. התגלחתי, ציחצחתי
שיניים, שמתי ג'ל ולבשתי את המדים. נעמדתי דקה מול הנשק לפני
שלקחתי גם אותו. זהו, מוכנים. יצאתי מהבית ונעלתי אחרי את
הדלת. "הכל שקט" חשבתי ונשמתי לרווחה. יצאתי אל הרחוב.
"טרררררר" צרור יריות, וצעקות, ואנשים רצים ונופלים ומתים.
הבטתי הצידה - קיר. קפצתי והתחבאתי מאחורי הקיר מסביב שרקו
כדורים, חלקם ניתזו מהקיר. מסביב המולה, אנשים צורחים ורצים,
צורחים ורצים ונופלים.
"טרררררר", "טררררררר", "טררררררר".
"אוי אלוהים" מלמלתי "אוי, אלוהים - זה לא יכול להיות, זה לא
יכול להיות". אדרנלין - כולי מוצף אדרנלין. ורועד, כולי
רועד...
מחסנית. חייב להכניס את המכסנית. שלחתי יד רועדת בנסיון לשחרר
את המחסנית מהתפס. היד רעדה. "נו, כוס אמק, קדימה" קיללתי.
נעצרתי. "זה לא יכול להיות" מילמלתי, "זה כמו בחלום...זה כמו
בחלום..."
"טררררררר" עוד כדורים ניתזו מהקיר. נושם מהר, הלב דופק, היד
רועדת. שיחררתי את המחסנית בזמן שניראה כמו נצח. המחסנית
בפנים. הכדור בקנה והנשק בבודד. מהסס. "אני לא רוצה למות...הכל
כמו בחלום...אני הולך למות..."
הלב התמלא בתחושה מוזרה - פחד. "תנשום עמוק, תנשום עמוק". ואז
נזכרתי - הבניין. הרמתי את עיניי לבינין ממול - "היא לא יכולה
להיות שם" חשבתי "זה לא הגיוני".
ושם היא הייתה, סימה, המורה שלי לספרות מכיתה י"א, תולה כביסה
אדומה בשלווה. בדיוק כמו בחלום...
צרור נוסף של כדורים פגע בקיר. "זהו" אמרתי לעצמי "אתה הולך
למות" ושלווה מוזרה הציפה את גופי.
צרחתי בכל הכח, קמתי והסתערתי קדימה.
"טרררררר"...

צל"ש הרמטכ"ל. גיבור. אני מופיע בכל העיתונים. קצין הסתער לבדו
והרג שני מחבלים. "אבל זה לא הגיוני" ניסיתי להסביר להם "הייתי
צריך למות, כמו בחלום". הם לא הבינו, אמרו שהייתי דוגמא ומופת
ושהצלתי עשרות אנשים. אני מניח שהשלמתי כבר עם העובדה שאני חי,
אבל גיבור?
כניראה שחלומות לא באמת מתגשמים.

למחרת בבוקר, עליתי לאוטובוס, נסעתי לבסיס והתפוצצתי.