אין לי מה לרשום.
אני לא יודעת מה הטעם שאני כותבת.
פעם הייתי בוכה בגללו הרבה, פעם.
דמעות ילדות תמימות.
סגורה בתוך עצמי, לא מתקשרת.
היה לי עולם סדוק, מסביבי ובתוכי.
צחוק מתוק שלא הבנתי.
"יש לה משהו עצוב בעניים".
ולמה את כל כך שקטה?
אני כזאת שקטה שאף אחד לא מכיר אותי
אפילו אני לא.
מפחדת מהעולם, מכל דבר שזז.
במיוחד מהמבט שלו.
אבל זה היה בעבר,
עכשיו הוא כבר לא אלים.
נשארו רק צרחות ומבטים.
הזכרונות נדחקו, שלא מרצוני, לפינה חשוכה.
נשאר רק הכאב, הסימן הכחול על הלב.
בדידות בילדות ולאורך הדרך
בדידות עם ירח לבן מעל.
עכשיו כואב לי רק מבפנים
אבל הדמעות מוציאות אותו החוצה.
ורק הן מלטפות.