[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נעמי אלומים
/
אני מחכה ללונדון

אני לא זוכרת מי העלה את הרעיון הזה, אני או הוא. יכול להיות
שסתם ישבנו בסלון עם ההורים שלי והם התחילו לדבר על התוכניות
שלהם לקיץ, ואחד מאיתנו התחיל לקנא או לשאול שאלות מיותרות.
יכול להיות שהחלטנו את זה אחרי שמישהו אחר ייעץ לנו בכיוון. כך
או כך החלטנו, אני וארז, לנסוע ללונדון לשבועיים בחופש האחרון
שלנו מבית הספר, אחרי כיתה י"ב. לצורך העניין אני גם לא זוכרת
מתי החלטנו את זה סופית. אבל את הכרטיסים הזמנו בסוף חודש מאי
וההחלטה קיבלה ממדים רציניים של ממש.

בבוקר היום למחרת התעוררתי בזרועותיו, ובזמן שחשבתי על תוכניות
הלמידה שלנו לבגרות בהיסטוריה, הכתה בדעתי המחשבה על כך שייתכן
שניפרד לפני שיגיע מועד נסיעתנו. מה שהטריד אותי במיוחד הוא מה
יעלה בגורלם של הכרטיסים שמושיבים אותנו זה ליד זה במטוס,
ויותר מזה - מה יעלה בגורל החדר הזוגי ששנינו מתכננים עבורו
נסתרות?.. לא יכולתי ולא רציתי לחלוק איתו את החשש הזה. לא
ידעתי אם זה נורמלי להרגיש כך. סביר להניח שזה היה אי-הביטחון
העצמי שלי, מפעפע מבעד למעטה העבה של האושר האבסולוטי שהצלחתי
לבנות בסיועו של ארז. הסתכלתי לתוך עיניו המתעוררות והנפקחות,
ומצאתי בהן תהומות של כוח שהשכיחו מעליי את הרהוריי.

בפעם השנייה עלתה במוחי המחשבה על הנסיעה שלנו כששכבתי לבד
במיטה בבית לפני הבגרות בהיסטוריה, שבועיים לאחר מכן. הוא כל
כך חסר לי, אבל הוא לא יכול היה לבוא, וגם זה לא היה הגיוני
שיבוא. הייתי צריכה את השינה שלי, וגם הוא את שלו; וגם ההורים
של שנינו וודאי לא היו קורנים מאושר לנוכח הרעיון. כל כך רציתי
אותי לצדי עד שחשבתי - האם אני יכולה למאוס בו בשלב מסוים?
לקבל ממנו יותר מדי עד שאומר - מספיק? לשהות במחיצתו עד שישעמם
אותי לטרדה ולטרחה, ואצטרך להפעיל מאמץ כדי לא להראות את
התייסרותי? הרגשתי זיעה קרה מצטברת בקצות הידיים והרגליים,
וראשי התחיל להסתחרר. אני לא יכולה בלי ארז, חשבתי. חשבתי על
זה - אני מכורה אליו, כמו אל סם. ואם הוא כמו סם - יכולה להיות
מנת יתר של ארז?.. נרדמתי כשמחול דמויות שונות חולף לנגד
עיניי, דמותו שלו מתערבלת בכל אחת מהן. ראיתי חברים שלי לשעבר,
ידידים שלי להווה, עמיתים שלי לעתיד. כולם נראו בדיוק כמוהו
כשהסיר את החולצה בנונשלנטיות, הניח אותה מקופלת היטב לצדו
ונשם לרווחה.

לא חלקתי עם ארז את מחשבותיי. בכל פעם שהייתי איתו, התנהגתי
בדיוק כרגיל, והוא לא שם לב לשום שינוי שחל בי. הייתי מדברת
איתו עוד יותר מאשר פעם, אבל הרגשתי את החלל במוחי מתרחב וגדל,
עד שהוא מאיים לתפוס את הכל. ואז העזתי לשאול אותו מה
תוכניותיו למשך החופשה שלנו. הוא נראה נבוך מאוד, וחשבתי לעצמי
בזעזוע שיכול להיות שהוא חשב בדיוק אותם הרהורים שלי, אבל הגיע
למסקנות גרועות בהרבה. לקח לו זמן לענות, אבל הוא לבסוף ברוח
איתנה ונחושה שהוא מתכוון לבלות איתי יותר ממה שיוצא לנו לבלות
יחד בדרך כלל. התשובה הכללית הזאת לא סיפקה אותי. לא ידעתי מה
הוא מתכוון לעשות כשנהיה בחדר לבד. ידעתי שמטרת הנסיעה הזו
הייתה אחת. אף פעם לא אמרתי אותה והוא אף פעם לא אמר אותה לי.
אבל זו הייתה המטרה שהבריקה בעיניו, המטרה שצבעה את שיערו,
המטרה שפתחה את שפתיו לחיוך והמטרה שריככה את קולו. לשם כך הוא
חי ולשם כך אני חייתי, וזה היה מה שהחזיק אותנו במהלך השבועות
הארוכים של הלימוד האינטנסיבי לבגרויות. הציפיה לאותם שבועיים
של יחד. לבד.

המחשבה על מה שיקרה לחלומות הנהדרים שלנו על העתיד המשותף אם
ניפרד, חלחלה עמוק בתוך תודעתי ולא נתנה לי מנוח לרגע. בכל פעם
שראיתי אותו, בכל פעם ששמעתי את קולו, ולמעשה בכל פעם שחשבתי
עליו - כלומר כל הזמן - הדהד בראשי קול שקט השואל אותי מה יקרה
אם ניפרד. מה נעשה יחד בחדר במשך שבועיים. איך נשוטט בלונדון
חבוקים או יד ביד אם לא נהיה חברים יותר. איך אסתכל לתוך עיניו
ואדע להגיד - זה לא החבר שלי יותר. איך אוכל ללחוש למישהו אחר
באזנו אותן המלים שלחשתי לארז.

יומיים לפני הנסיעה, בתחילת יולי, כשהבגרויות היו כולן
מאחורינו וישבנו עייפים אך מרוצים מעצמנו במרפסת הבית בשעת ערב
מאוחרת, והסתכלנו יחד על המכוניות הנוסעות באורות דלוקים ברחוב
שלו, שוב חזרה אליי אותה המחשבה. מעולם לא שאלתי אותו מתי הוא
מתגייס. מעולם. ומה יקרה כשיתגייס? מה יעלה בגורל כל תוכניותנו
לעתיד? הפעם הייתה זו מחשבה מבעיתה הרבה יותר. שלא כמו נסיעה
לחו"ל לשבועיים, גיוס זה לשלוש שנים, וזה יכול להיות קטלני.
כמה אירוני שאז נזכרתי בזה. שוב לא אמרתי דבר, אבל הפעם זה
השתקף ככל הנראה בעיניי, כיוון שהוא שאל אותי מה קרה. לא
יכולתי לענות והתחלתי לבכות...

בכיתי במטוס ובכיתי במהלך שלושת הימים הראשונים שלנו יחד,
בלונדון. הוא חיכה כל הזמן שאני אפסיק לבכות, אבל פשוט לא
הפסקתי. המחשבות המשיכו למלא את דעתי, לא נותנות לי מנוחה. מה
אם ניפרד? איך אוכל לחיות בלעדיו? מה אעשה כשלא יהיה לי את
המזרק מלא הסם לידי, למלא את עורקיי בחמימות אופיינית, להרחיב
את ריאותיי משאיפה לנשיפה, להסתכל בתוך עיניו הכבות ונדלקות?
הוא לא הבין, הוא לא יכול היה להבין.

השבועיים האלה בלונדון היו לסיוט הגדול ביותר שהיה לי בחיי. לא
נגענו אחד בשני, וזה מאוד הגיוני כיוון שכמעט לא הפסקתי לבכות.
לא טיילנו ברחבי העיר כמעט בכלל, ולמעשה רוב היום הוא ישב על
הכיסא בחדר והתבונן בי שרועה על המיטה, נחנקת מדמעות. את
ניסיונותיו לעזור לי הוא זנח לאחר ימים אחדים. הדאגה שלו בקשר
למצב הבריאותי שלי התחלפה בדאגה למצב הנפשי לאחר ששאל אם אני
רוצה שיקרא לרופא ועניתי לו באופן שעניתי. רק כשעלינו על המטוס
בחזרה לארץ, הפסקתי להמליח את פניי. ההקלה ניכרה על פניו, אבל
הסתבר שהוא כבר החליט את אשר החליט. כשהגענו לארץ זה נגמר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בונאא, גבבברר,
אתה נראה טוב
היום, מתוק!






הבוחש בשוקו


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/8/02 12:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעמי אלומים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה