בכל פעם שריצ'ארד קורי ירד לרחובות,
אנו מהמדרכה הבטנו בו;
הוא היה אביר מן המסד ועד הטפחות,
מגולח למשעי, וחטוב כולו.

והוא היה תמיד כה מחוייט בחן,
והוא היה תמיד כה אנושי כשדיבר;
אך עדיין סחט פעימות לב כשהנהן
"בוקר טוב", וכשהלך היה זוהר.

והוא היה עשיר מקורח - כן, עשיר גדול,
והוא היה מוקף מעריצים בכל כבודו;
לבסוך חשבנו שהיה הכל -
מספיק כדי לרצות לתפוס את מקומו.

וכך עבדנו, ולאור היינו ממתינים,
וחיינו מבלי בשר, ובלחם באנו לבאוש;
וריצ'ארד קורי, באחד מלילות הקיץ השלווים,
חזר הביתה ותקע לעצמו כדור בראש.

על פי פואמה של Edwin Arlington Robinson