וכמו בכל יום גשום, אני מסתגרת בביתי, מתכסה בשמיכת צמר ליד
האח, שותה תה חם ומתוק.
לפעמים אני מוציאה דף ועט, מתחילה לכתוב זיכרונות, מהזיכרונות
אני כותבת סיפורים, שירים.
רוב סיפוריי ושיריי כתובות עליו, בנאדם מסתורי שכזה, אפילו את
שמו אינני יודעת. מי מאמין באהבה ממבט ראשון? הייתי אומרת שאני
לא האמנתי עד שראיתי אותו, אבל אני עדיין לא מאמינה, זאת לא
אהבה, אז מה זה? אלה פרפרים וזו התרגשות וזה חוסר אויר אך
אינני יודעת, אין זו אהבה.
זה קרה ביום גשום, לבשתי מעיל, כובע, כפפות לקחתי את התיק,
מחברת , עט ,ארנק וספר.
הלכתי לטייל, לנקות את הראש. אני אוהבת לטייל במיוחד בחורף,
כמה שזה ישמע מטורף, אני מתה על החורף הכל שקט, בראש מחשבות
רצות, יש גם רגעים שמעלים בי זיכרונות. אבל החורף גם מפחיד,
אבל אין זה עוצר בעדי לאהוב אותו כה. יש אנשים שיגידו שאני
אומללה, שאני לבד ושכנראה אני חושבת על התאבדות. אבל אני אוהבת
את חיי, אני אוהבת את השקט, את הריח של הבדידות ואפילו לא פעם
אחת, חשבתי על קץ לחיי. קניתי קפה, הלכתי לפארק ושם ראיתי
אותו, בחשכה מפוחד עיניי מלאך,
שיער כהה גבוה, איני מתקרבת לאנשים זרים בחשכה, לבד, אך משהו
קרא לי, לחש בשמי, זעק לעזרה.
כמו היפנוט הלכתי, צעד אחר צעד, גל של קור, מתנתקת מהעולם,
רעש, שקט, ושמי נצעק על ידי הרוח.
באפי ריח של אחרי הגשם, לב פועם חזק, מתחזק. ומפי יוצאות מילים
בלחש 'אתה בסדר? אתה זקוק לעזרה?' עיניו נפקחו סינוור של אור
בשבריר שניה כחלום הכל קרה. 'לא אני לא צריך עזרה' לא שמעו
דבר, אך שמעתי שזה מה שאמר. 'לכי, אני מפחיד אותך אני רואה זאת
בעינייך' קולו... קולו עשה משהו בליבי, לא טוב, לא רע.
התכוונתי ללכת, אך לא יכולתי כאילו שרגליי נדבקו לאדמה, ואי
חושבת על ללכת אך אינני עושה זאת. 'אינך מפחיד אותי, אני רוצה
לעזור לך' פניו יפות אך מלוכלכות
עיניו... עיניי מלאך, כחולות.
'מה שמך?'
-'יעל, שמי הוא יעל'
'להתראות.. לכי, עוד נתראה'
-'אבל...'
'לכי!' הוא צעק, אבל לא כמו כל צעקה, צעקת גיהנום.
הסתובבתי והתחלתי ללכת, לאט, מהר, מהר יותר, ואני מוצאת את
עצמי רצה, ישר מהפארק, אנשים נועצים עיניים, שואלים אם אני
בסדר, אני בסדר.
שירים, סיפורים שלמים, אני כותבת על עשר דקות של שיחה, על
הבנאדם הזה, המוזר, המיסתורי.
בוקר חדש, שבוע חדש, חודש חדש. אני קמה מוקדם, הציפורים
מצייצות. אני מסתכלת מעבר לחלון,
השמש מחממת הכל, טיפות אחרונות של גשם, פרפר על עדן חלוני,
לבן, זעיר. חיוך!!! חיוך על פניי!
בוקר קסום. בוקר רגיל. לקחתי תיק, הפעם בלי מעיל, בלי כפפות,
כלי כובע, חולצה חצאית ותיק, מחברת, עט, ארנק וספר. קניתי קפה,
הלכתי לפארק התיישבתי שם על ספסל מבודד , שוב קולי נצעק ברקע,
מסתכלת סביבי אין דבר, מסתכלת למעלה רק ציפורים על העץ, קמתי
ממקומי והלכתי משם, הלכתי מהר לא שמתי לב לאן פשוט הלכתי נתתי
לרגליים לרוץ לא הסתכלתי לצדדים מיהרתי כאילו המוות רודף
אחריי.

אני רצה מהר

בורחת מהכל

מכוניות.... כבישים...רמזורים...

אדום..

צהוב...

ואני רצה...

ירוק...

עוברת את הכביש..
מכונית שם...

מצפצפת...

ואני רצה..

רצה..

נעצרת... מסתכלת..

נבהלת...ו...

כמו רוח שחורה, משום מקום, גל חום, השעון נעצר. אני מוצאת עצמי
על המדרכה, בלי פגע.
אבל כרגע הייתי שם!
'על לא דבר' נשמע קול מאחוריי, זה הוא! אבל שניה, מי זה 'הוא'?
זה הבנאדם המיסתורי.
'מי אתה?'
-'עוד תדעי..'
'עוד תדעי?!' התפלאתי. התעצבנתי עליו, האמת לא יודעת למה
התעצבנתי, בסה"כ בנאדם שהציל את חיי,
ושצעק עליי בלילה, אני אפילו לא מכירה אותו. אז אם הוא לא עונה
על השאלה 'מי אתה?' זה לא טראגי
התחלתי ללכת, כאילו לא קרה דבר, אנשים לא נועצים עיניים, גם
כאילו לא קרה דבר, בכלל כמעט נהרגתי? או שזה היה חלום? לא, זאת
הייתה המציאות, אבל איך יצאתי מזה ללא פגע? מחשבות כאלו ואחרות
רצו בראשי. מי זה האיש הזה? ואיך הוא ידע שניפגש שוב? חשבתי
שהוא אלוהים, חשבתי שהוא שליח אלוהים, חשבתי שהוא השטן, כבר
אמרתי שהוא שד. אבל כלום לא נראה מתאים לו.
חזרתי הביתה, פתחתי את הדלת, סגרתי ונעלתי, פתחתי מזגן, והלכתי
לעבר מיטתי, זרקתי את עצמי על המיטה, עצמתי עיניי, ונרדמתי.
הוא הופיע לי בראש, כמלאך, הכל היה מבהיק, נבהלתי ופתחתי את
עיניי.
הכל נעלם, אני עדיין בביתי, עם המיטה החלון השידה, טלפון,
מטבח, סלון, הכל בסדר. אני פה.

יומיים אחר כך, כמו בכל בוקר, אני לוקחת את התיק, מתלבשת
יוצאת מהבית לקנות קפה, הולכת לפארק מתיישבת על ספסל מבודד,
מוציאה מחברת ועט ומתחילה לכתוב. ואז כמו משום מקום, רוח
חזקה באה מהמזרח, העיפה את המחברת לעבר השיחים, אור מבהיק יצא
מבין העלים. אחר דקות אחדות
הלכתי לחפש את המחברת והנה הוא היה שם, הבנאדם המיסתורי.
'פעם שלישית גלידה. אתה כבר מתחיל להימאס עליי, מתי נפסיק
להתראות?'
-' אף פעם' ה-'אף פעם' הזה הבהיל אותי, הסתכלתי עליו כאילו הוא
נפל מהירח, כרוצח, כשטן מגיהנום.
-'מי אתה לעזאזל?'
' אני אריאל'
' הנה, זה היה כזה קשה?!' ואז הוא נעלם, אלו היו רגעים מוזרים
מאוד. מצאתי את המחברת ועפתי משם.

בדרך חזרה הביתה, חשבתי על הכל, עליו, ובכלל איך הוא מכיר
אותי? ולמה הוא הציל את חיי? ולמה אחר כך אנשים התנהגו כאילו
לא קרה דבר? ולמה כל השיחות שלנו לא עוברות את העשר דקות?
התרכזתי כל כך במחשבות שלי, שלא ממש שמתי לב לאן ואיך אני
הולכת, עד שרוכב אופניים עבר לידי,
אבל ממש לידי, כמעט ועליי, הוא צרח עליי לזוז הצידה, אבל זה
היה מהר מדי שאיבדתי את שיווי המשקל ונפלתי על הכביש, עצמתי את
עיניי לא רציתי לראות מה הולך לקרות, היה רעש ופתאום...שקט
אני פותחת את עיניי בזהירות לראות מה קרה, הכל נעצר. המכוניות,
האנשים, הציפורים הכל! אני מתרוממת מהכביש, מסתכלת סביבי צורחת
את נשמתי ואז הוא מגיע, שיער ככה עיניי מלאך, גבוה.
אני פותחת את פי בשביל להוציא מילים וכולם מתחילים לזוז,
המכונית מצפצפת, רעש, צעקות.
אני זזה מהכביש, רצה לפארק, מחפשת את הבנאדם... אריאל. מחפשת
בין כל השיחים כמו משוגעת.
אנשים נעצו עיניים, אבל כבר התרגלתי. לא מצאתי אותו, חיפשתי את
קצת אחרי השקיעה.
חזרתי הביתה, עייפה רוצה לישון.....
'מלאך!!!!!!!!! הוא מלאך! מלאך שומר, שלי!' מי מאמין במלאכים?
מלאכים ששומרים עלינו?
לפעמים מלמעלה לפעמים מהאדמה. מי מאמין?
ישבתי על הספה, חשבתי על הכל, הוא הציל את חיי פעמיים, ושתי
הפעמים היו מוזרות.
הוא נראה כזה מושלם, הוא מיסתורי, לא מוכן למסור שום מידע. כן!
הכל מתחבר.
ישבתי וחשבתי שעות עד שנרדמתי. כשקמתי הייתי על ממיטתי, עם
אותם בגדים. גנבתי את התיק מהשידה ורצתי לפארק. באותה נקודה
שפגשתי אותו בכל הפעמים הקודמות ראיתי אותו.
'אתה מתכוון להציל אותי עוד כמה פעמים?'
-'מה זאת אומרת?'
'זאת אומרת שהצלת אותי פעמיים, יש לך הסבר?'
'אני...'
-'אתה מלאך?' מסכן, תקעתי אותו בלי מילים.
הייתה שתיקה של המון זמן. ואז הוא התחיל ללכת, אבל מהר!
'אז מה אתה?!' צעקתי לו.
הוא לא ענה. המשיך ללכת.

ושוב כמו כל סוף יום בלתי רגיל, אני חוזרת לבדידות. מתקרבת
לדלת, מבחינה על משהו לבן עליה.
זה פתק.
, תפתחי את הדלת, התקדמי לעבר המיטה, תשכבי, תעצמי את עינייך
וחכי לבוקר'
פתחתי את הדלת, התקדמתי לעבר המיטה, נשכבתי עצמי את עיניי
וחיכיתי לבוקר.
בבוקר קמתי, הסתכלתי עלה החלון, וחיוך עלה על פני. הרגשתי חדשה
לגמרי, הרגשתי שונה.
לקחתי את התיק חייכתי לכולם, לשכנים אפילו התקשרתי למשפחתי
לבדוק מה קורה.
הרגשתי כאילו החיים מתחילים להיות שמחים יותר. בערב הלכתי
למועדון, פגשתי שם מישהו,
קוראים לו אריאל, שיער כהה גבוה עיניים כחולות מדהימות! נראה
לי שיצא לי מזה משהו..
אחרי שבוע, הלכתי לפארק, ערב חורף קר. התיישבתי על ספסל מבודד
הוצאתי מחברת ועט
התחלתי לכתוב, על לילה גשום אחד, שלבשתי מעיל, כפפות וכובע
הלכתי לקנות לי קפה ולטייל בפארק.
הלילה שבו פגשתי מלאך, אבל לא סתם מלאך, המלאך ששומר עליי.