"כשלקחתי את הסכין בידי וקירבתי אותו לעור שלי לא חשבתי עלייך
לא חשבתי על אביב חשבתי עליי אך ורק עליי על מה שאני מרגישה
ועל איך שאני רוצה שדברים יסתדרו, המילה שרצה בראשי הייתה
"אני" "
היא הרימה את ראשה והתחילה לבכות כשאמרה לי זאת.
"את יודעת מה מעצבן אותי?" שאלתי עם דמעות בעיניים.
"מעצבן אותי שאת ניסית להרוג את עצמך בגללו, בגלל בנאדם שבחיים
שלך לא פגשת בגלל מישהו שהכרת דרך המחשב שלך" דמעה ראשונה כבר
זלגה מעיניי.
"אני אוהבת אותו יותר מכל דבר בעולם.
אני אוהבת אותו כאילו לא נפגעתי מעולם.
ואת יודעת מה מעצבן אותי? שאני פגעתי בו כל כך בלי למצמץ
אפילו. אני בנאדם נורא ומגעיל אפילו אנשים שאני אוהבת אני
מסוגלת לפגוע בהם, ובאותו רגע עם הסכין לא חשבתי עליו
על איך שאני גרמתי לו להרגיש ולא חשבתי עלייך ועל אבי ועל אחי
ואיך שאני אגרום לכם להרגיש עם מותי. להתאבד זה מעשה אגואיסטי
מגעיל ושפל!"
עמדתי שם מרגישה שאני עומדת להתעלף כבר ים דמעות זלג מעיניי
מה אני עושה עכשיו? איך אני מתגברת על מה שהיא אמרה עכשיו?
אני אוהבת אותה והיא החברה הכי טובה שלי.
היא בנאדם נהדר, באמת! היא מצחיקה נחמדה ואפילו יפה אני פשוט
רציתי לברוח לעזוב אותה ולחשוב שניה מה עכשיו?!
"את לא בנאדם נורא ומגעיל! את הבנאדם הכי מתחשב שפגשתי בחיים
שלי" אני מנסה בכל כוחי לא לבכות מההתחלה.
"זה אומר שלא פגשת הרבה אנשים בחיים שלך"
היא אף פעם לא תגיד משהו נחמד על עצמה?!
"את לא חשבת רק על עצמך.
כל החיים שלך חשבת על איך אנשים אחרים מרגישים,
את חשבת על כולנו: אביב אני אביך אחיך דרך עצמך!"
הייתה שתיקה של כמה דקות ואז היא אמרה:
"אני אוהבת אותו כל כך! עכשיו הוא שונא אותי או לפחות רוצה
לשנוא אותי ואם אני בנאדם כל כך מתחשב, למה לעזאזל גרמתי לו
להרגיש ככה? כי אני מפלצת מגעילה ואגואיסטית!"
"לא נכון!" צעקתי
"אה לא?" היא שאלה
"לא" אמרתי
"ההחלטה הייתה בידי אני יכלתי להחליט כן או לא
הוא היה עושה הכל בשבילי ואני רק התרחקתי אני רק גרמתי לו יותר
סבל עד שפשוט אמרתי לו "אל תתקשר אליי" בלי בושה הרסתי אותו
פגעתי בו כל כך! אני ממש שונאת את עצמי!"
דיי! זה מה שנצעק לי בראש, דיי! איך הייתם מרגישים אם החברה
הכי טובה שלכם הייתה מדברת ככה?
"דיי!" החלטתי לצעוק
"מה דיי?" היא שאלה בין כל הדמעות.
"דיי תפסיקי לדבר ככה!" יצאתי מהחדר ולא חזרתי.



אחרי חודש שהיא כבר יצאה מבית החולים והיא כבר בבית, הלכתי
לבקר אותה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מאותה שניה
שעזבתי את חדרה בבית החולים. נכנסתי לבניין תפסתי את המעלית
נעמדתי בתוכה ולחצתי על הקומה שלה, הצליל של המעלית כשהיא
מגיעה לקומה נשמע, הדלתות נפתחו ואני עדיין עמדתי, הדלתות כבר
נסגרו ואני עדיין עומדת שם, נזכרת בכל כך הרבה דברים בצחוק
שלה, בשמחה בהכל. לחצתי על הכפתור של פתיחת הדלת, יצאתי
מהמעלית והתקדמתי לעבר דירתה. הקשתי על הדלת בתקווה שמישהו שם
חיכיתי שם קמה דקות ואחיה פתח את הדלת, הוא אמר שהיא ישנה.
הלכתי בצעדים קטנים לחדרה, הסתכלתי עליה כאילו היא מלאך, כל כך
התגעגעתי, יכולתי להרגיש את הלב שלי.. פעימה אחר פעימה היא
הייתה כל כך רגועה, היה ממש כייף, דקות של אושר. אחר כמה דקות
היא התעוררה ואני התנצלתי על שהערתי אותה.
"סתם נחתי" היא אמרה עם חיוך. היא חייכה! היא באמת חייכה.
"מה קרה? למה לא באת לבקר קודם?"
באמת למה? לא יודעת..
"רציתי לתת לך מרחב, שתרגעי קצת ושגם אני ארגע קצת.
פשוט כשראיתי שם על הרצפה מכוסה כולך בדם, כאילו זה שמיכה 'דם
סמיך יותר ממים' את בכית שם כל כך אבל הדם לא נעלם, ועם הדם גם
הכאב נשאר ואת שם ואני עומדת מעלייך המומה לא יודעת מה לעשות,
מה עכשיו. זה היה מפחיד, ים, ממש מפחיד"
דיברנו לפחות שעתיים, זיכרונות פחדים רגשות.. החיים. כשיצאתי
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. היא התאבדה דקות ספורות
אחר כך.

אני אשמה נכון?

אני הרגתי אותה.

אני צריכה לחיות עכשיו, נכון?

להעמיד פנים שהכל בסדר.

לא! לא הכל בסדר, אני לא בסדר, אני חברה שלה!

והסכין.. והדם... והכעס... והשנאה... ואני...
וים , אני באה!