זיון כחול עמוק



הוא שכב על הדשא הלח בגן הציבורי שברחוב קזן, הוציא מתיקו
מחברת מרופטת ועט ישנה שמצא פעם ברחוב. אחר כך פתח את המחברת
בעמוד חדש, דף נקי והחל לכתוב סיפור. הוא הסתכל על האנשים
שעברו, הקשיב לציוץ הציפורים וצלילי החרקים סביבו, שנשמעו כה
חזק, עד כי אפשר היה לחשוב שערכו איזו מסיבה פרועה בקרוב אליו.
קרני השמש נראו בעד ענפיי העצים המקושטים עלים והשמים הנקיים
מעננים נראו כחולים מתמיד. האיך אפשר להיות באווירה שכזו, מבלי
לכתוב סיפור יפה או לפחות להעלות רעיון לאחד כזה, חשב לעצמו.
במחברת שהחזיק בידו, כתובים היו סיפורים ושירים כה נפלאים, כה
מתוחכמים ומעוררי השראה, עד שלעיתים הוא עצמו התקשה להתעמת עם
הרגשות שהתקבלו מהם ואף לא תמיד הצליח להבין את כל משמעותם
והאמיתות החבויות בהם. אך עדיין ללא עוררין היה אפשר להתרשם
מיופיים.
אולם דווקא מה שהחל לכתוב עכשיו היה לא יותר מסתם שרבוט, מבלי
כל יופי או משמעות עמוקה, פיסת קשקוש שלא מן ההשראה נולדה. אם
כי, עשה רושם, שלא היה כה מודאג.
הוא מעולם לא פרסם אף לא אחת מיצירותיו. הרי מעטים הם האנשים
שרוצים לקרוא על האמת מאחורי טבע האדם, על מקור רוע העולם, על
הרצון, האופי האיתן והקשר בין הנפש למחשבה ולגוף. אנשים מחפשים
בעיקר ריגושים זולים, רגעיים. "משהו עם פחות מ 40 אורות
מנצנצים" לא יספק את יציריהם. אולם משום מה אחזה בו התשוקה
לפרסם דווקא את הדבר שאך זה כתב במחברתו. אותו דף המרוח
באותיות שהיה ללא כל ספק נחות משאר יצירותיו. מן דחף לא מובן
קרא לו להוציא סיפור זה לקהל הרחב. אבל איך יעשה זאת, חשב
לעצמו, כיצד ימשוך את ההמונים לקרא דווקא סיפור זה? לפתע צץ
במוחו רעיון. הוא נזכר בסרט כחול שפעם מצא באחת מן המגרות
בשידה של אביו, בזמן שחיפש מהדק.
הוא שמח.
הוא ידע שמסיבה זו ינהרו כל אותם אינטלקטואלים נאורים וכל אותם
אומנים, הסופרים והמשוררים כעדר של שוורים מחורמנים אל עבר
סיפור זה. לאחר שקרא את סיפורו בשנית, צחק לעצמו. הוא כתב
בגדול את שם הסיפור ,שהיה כשמו של הסרט: זיון כחול עמוק בראשית
העמוד, החזיר את המחברת והעט לתיקו, קם והלך.

{מה אתה חושב , זה יצליח לו ?}