[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניר רודנט
/
נכסי הגוף

זה היה היום השביעי שלהם באמסטרדם, והיא עדין סירבה לצאת ממפתן
החדר במלון. ערן ישב על קצה המיטה, ליד כל המגזינים אשר קנתה
בנמל התעופה בישראל ושחזרה את תוכנם תריסר פעמים. ממחטות הנייר
המשומשות שלה ריפדו כקש את הרצפה. קולו היה עדין. מנסה להיות
סובלני. "אפרת", אמר בשלווה, "האם זה אי פעם קרה לך בעבר? לפני
שפגשת אותי, האם מתי שהוא בעברך פחדת לעזוב את החדר?". היא
נענעה את ראשה כתשובה.
הוא מעולם לא חלם שהוא ישאל אותה דבר מסוג זה. זה הייתה שאלה
של בן זוג שרק נישא: כשהנסתר עדין היה רב מן הגלוי. "את חושבת
שלפחות תוכלי לרדת למטה איתי? את חושבת שאת מסוגלת לאכול?"
לא הייתה לה תשובה מיידית. ארשת פניה הייתה צריכה להיות מעוררת
רחמים, אבל יופייה הטבעי נפרש סביבה במעיל עבה שלא נפרץ, גם
ברגעים קשים. "אני עדין לא מרגישה טוב," אמרה לבסוף, ונעמדה.
הוא צפה בה פוסעת אל חדר האמבטיה. מבעד לדלת הוא יכל לשמוע את
קול זרימת המים: היא נהגה להפעיל את הברז כל פעם שנכנסה. כאשר
יצאה, הוא ידע, כי השיחה תיסוב אל עבר תלונות פיסיות על גופה.
שבמידה והיה להן איזה אלמנט מסוים נומר דלקת התוספתן, או הרעלת
קיבה, אז הם היו בוחרים את מסלול הפעולה ומשקיטים את הבעיה. אך
זה היה ערבוב לא ברור של סימפטומים - כאב ראש, בחילה, עייפות,
ועל כן, זה היה פתוח לדיון אינסופי.
שלוש, ארבע פעמים ביום העלתה את הנושא לדיון, והם היו נסחפים
אל תוכו כשני מדענים מטורפים.
המורכבות של מצבה הקסימה אותה יותר משכל עיר בעולם יכלה.
אמסטרדם נעלמה כאשר  הושוותה לארכיטקטורה המפוארת של
אי-חסינותה.
הוא אסף את הממחטות, ודחס אותם אל תוך כיסו. עם נוכחותה
הקבועה, העוזרת לא יכלה להיכנס כדי לנקות, וחדרם הוליד צאצאים
והפך למקשה. מגבות משומשות שכבו בערמה, פחיות קולה ריקות
עומדות על אדן החלון והשידה. סל האשפה גלש מנפחו. מיטותיהם,
שבתחילת השבוע היו כמצודה של כותנה, רזו והידלדלו בין הסדינים
ונראו כעיתון משומש.
הוא החל לראות בחדר כמשהו על סף הגשמי, כגוף שמנסה לדחות את
אפרת כמו וירוס או איבר מושתל. ובכישלונו, החדר מת אל מול
עיניו.
הוא הציץ מבעד לחלון על הנוף היקר. עדין היה בוקר, אך הוא כבר
חש שיום נוסף מתמוטט עליו. המים המשיכו לזרום מאחורי הדלת.
מחכה, הוא הרים את אחד העיתונים. על הכריכה התנוססה הכותרת:
עשרה סודות של יופי - הדברים שמעולם לא ידעת.

                                         




היא לא הייתה מוכנה לקשר מיני בניהם עד שרב הכריז כי הם נשואים
תחת עיניו של אלוהים. בנושא הזה היא הייתה איתנה. שיחותיהם על
כך היו קצרות וממוקדות, כאילו וקושרו ונתחמו תחת חוק מתמטי.
היא קראה לחוק: "הידברות מינית." ביטוי שתמיד הפריע לו, מרמז
על משהו יבש ומורכב. משהו שדרש נוכחות של עורך דין, או רופא
מרדים.
באופן טבעי, היא הייתה כלה יפה. בהתחלה, עיניו רשמו זאת כעובדה
פשוטה. ואז אנשים אמרו לו את זה מפורשות, לוחשים לו, כמנסים
להזהיר אותו מדבר מה. אפילו אנשים אותם לא הכיר, נשים וגברים,
באו אליו, ומבלי להציג את עצמם, אמרו, "נערה יפה השגת לעצמך.
אתה בר מזל".
בדומה ליפות אחרות, היא בטבעיות התגעגעה לביתיות. עיניה היו
כמעט יותר מדי גדולות, אפה כמעט ויותר מדי ארוך. היא פילרטטה
עם השמנה, אבל התעלמה ממנה, והייתה בשלה ומלאה.

                                         




בלילה, אחרי החתונה בביתו, עדין לא ביתם, היא נתנה לו לחכות.
שוהה זמן ממושך בשירותים, לאחר מכן בטלפון עם הוריה ואחותה.
הוא האזין לזרימת המים מהברז. השעה הייתה מאוחרת כאשר היא
בסופו של דבר נכנסה אל המיטה. לגופה כותנת לילה עבה עם שרוולים
ארוכים. היה לה קר הסבירה.  הוא נגע בה, בהדרגתיות, כמו גאות
שמתהווה, עוטף אותה. נע באיטיות שלא ידע כי הוא מסוגל לה כשרון
חבוי שבכורך הנסיבות עלה והתגלה.
מאזין לארוחת החתונה זורמת בגופה. מסוגל לשמוע בברור את
מסלולה. היא שכבה ללא תזוזה. כשעיניו צופות בה ומבחינות במחזור
קבוע בנשימתה. קורא בחשכה את שמה, אבל אינו מקבל תשובה. שתיקה
שלא נבעה מתוך אקט של שיקול דעת אלא פשוט שינה. בשעה זו נחירה
חלושה החלה להיבנות. היא החלה כאנחה מחזורית. ואז נבנתה, מלקטת
כוח, מטפחת את עצמה אל פיעור פה גדול. כמי שחיכתה לעשות את
הפעולה כל היום.
הוא עבר אל הסלון, עייף מכדי לקרוא. משפטים שלמים כשלו לדבוק
אל מוחו, לכן הרים ספר של שמות לתינוק - 15000 הצעות, עם מקור
ותצורה. בסופו של דבר הוא נפל לשינה על הכיסא, שמותיהם של
15000 ילדים דמיוניים מציקים לחלומו. הוא התעורר עם הזריחה,
כשכל האורות עדין דלוקים.

לאחר מספר שעות, הם כבר היו על המטוס. לו היה את המושב ליד
החלון, היא נהגה לקום הרבה ורצתה את המעבר. הוא נאלץ להציץ
הצידה כדי לראותה. על הלחי הפונה אליו הייתה טביעה אדומה
מנשיקה של אימה, השפתיים נפרדות קמעא, כאילו ועמדות לומר דבר
מה.
שעות חלפו. אפרת נפלה לשינה מעל ליוון. עט נופלת מידה, מחברת
פתוחה על חיקה. דבר לא היה כתוב, פרט לשרבוט מעובד בקצה העליון
של הדף:  מעגל של כוכבים המקיף מעגל קטן יותר של כדורים שחורים
ולבנים לסירוגין, שלפי התור הקיפו משולש דק שצלעותיו היו גלים
כמו מים שעל פניהם נכתב: "דברים שיש לעשות באמסטרדם".

                                         




הם טסו עם הסיבוב של כדור הארץ והפסידו כמה שעות. היה בוקר
כאשר נחתו. החדר עדין לא היה מוכן, אז הם השאירו את מזוודותיהם
מאחור ויצאו לטיול בעיר. למרות שהיה קיץ, האוויר היה קריר.
השמש הייתה לבנה ואפורה בשמיים, ועצמים הושלכו כצללים חיוורים.
הרחובות היו צרים, מלאים גושי בניינים כארון של מטאטא. מבעד
לפלח של שמים אפרת הבחינה בצריח כנסיה, והם פסעו לכיוונה.
חולפים על פני פינה מעוגלת. "אורות חג המולד", אפרת אמרה. ערן
הסב מבטו ממנה וראה שכל העצים אכן היו חרוזים באורות אדומים
לאורך כל התעלה. הכנסייה נבנתה מאותן אבנים אפורות אשר גולפו
לגושים, והותקנו בטיילת מסביבה, כך שכל המבנה נראה היה כמשהו
שצמח מתוך האדמה. אפרת מצאה לוח ליד הכניסה, ורכנה עם ראשה כדי
לקרוא את תוכנה: "אבן הפינה של אודי קרק הונחה כאן...". מבטו
של ערן נדד למעלה הטיילת ונחת על בחורה שעמדה בחלון ראווה. היא
חשה במבטיו, וחייכה, ואף יצאה החוצה מחלוקה. המחשבה הראשונה
שהכתה בראשו, ברגע בו הפנים כי היא ניצבת מולו ערומה, הייתה
האם חם לה מספיק במקום בו עמדה, ומשחלפה המחשבה בראשו החום
נהדק בגרונו והוא הבין את אשר ראה.
אפרת המשיכה לקרוא: "די אודי קרק, משמעותו הכנסייה הישנה, עשתה
מה שאף בית אל באמסטרדם לא עשה - וברך את נשות הלילה כחלק מן
הקהל." האותיות היו בליטות ברונזה כהות. קצות אצבעותיה של אפרת
הברישו על פניהם שעה שקראה, אך נסחפו בפסקה השניה אל עבר
צעיפה.
זה הגיח כמו רגע במערבון, כאשר המתיישבים לפתע הבינו שהם
מוקפים באינדיאנים מכל עבר. הם נצפו מאלפי חלונות, כולם
ממוסגרים בצינורות ניאון אדומים, הנשכחים בשעות היום. הזכוכית
הייתה מאוד נקיה, ומאחוריה, נשים אשר רמזו לערן - חלקם בלהט,
כאילו ושיחת חוץ חיכתה לו בפנים. ולמרות, שזה לא הביא אותו
לידי ריגוש, הוא לא יכל להסב את עיניו למקום אחר.
הנשים התבוננו בו כאילו והכירו אותו. כאילו וידעו כי הוא בילה
את ליל הכלולות שלו בשינה בסלון. הם ראו כל הדרך עד לישראל,
רואות אותו ישן על הספה. רואות את השרוולים של כותונות הלילה
של כלתו החדשה מחבקות את כף ידה כאשר היא ישנה, רואות את שולי
הבגד המגיע עד לקרסוליה. ואת הכרטיס עם תרשים החדר שפקידת
הקבלה הראתה להם רק הבוקר, אפרת מתבוננת על המיטות התאומות
ושואלת איזה מהן הוא רצה - האחת שליד החלון או זו הקרובה
לשירותים?.
אפרת לקחה את ידו והמשיכה ללכת, מושכת את מעילה קרוב לגופה.
צעדיה מואצים, כאילו וחשה כי מבול קרב. בכל פינה הם הבחינו
בחנויות סקס, חלונות הראווה המציגים תמונות כל כך ברורות
מבחינה אנטומית שהם הזכירו משהו שהיה יותר כירורגי ממיני. כל
זה, כשתושבי המקום עדין לא אכלו את ארוחת הבוקר.
אפרת אמרה כי אינה חשה בטוב, והוא הנחה אותה בחזרה אל המלון.
היא התבוננה בקומתם של הבניינים, בכאב, אותו חשים כשמתבוננים
בחמה. בלובי היא בקשה אספירין ונכנסה אל חנות המתנות של המלון.
ערן התיישב על כיסא מעור מול שני אנשי עסקים. אחד מהם צופה
באפרת שעה שהיא פוסעת אל החנות ונגע קלות במרפקו של שותפו,
שהתבונן כמותו. שפתו העליונה נושכת את אחותה כשהוא מהנהן
לאישור וזורק משפט לעבר חברו.
הגבר הראשון העלה חיוך מעושה על פרצופו. והסתובב לעברו של ערן:
"אתה יודע מה הוא אמר על החברה שלך?" הגבר השני הקדיר פנים,
ופנה אל עיתונו. ערן הביט בו, אילם מפער השעות. "הוא אמר שיש
לה תחת חמוד ושמנמן."

אותו אחר הצהרים, כאשר הם השלימו את שעות השינה של הטיסה
במיטות נפרדות, הוא חלם על חתונתו, על אורחיו שלקחו אותו הצידה
אחד אחרי השני, וחזרו פחות או יותר כולם כאחד, על מלותיו של
איש העסקים.

                                         




ערן עדר החוצה את ערמת הממחטות אשר הייתה קבורה בתוך כיסו
והשמיט אותן בסל האשפה.  זה היום השלישי ברציפות, שהוא אכל
לבדו. הוא ניסה לעבוד על הגלויות שלו, מפחד מעימות טלפוני עם
בני משפחתו, אך הן היו קשות עבורו כאלגברה. הוא כתב ללא כינוי
שם, לחפות על חסרונה של אפרת. "הלכנו למוזיאון הרייך". "אכלנו
דג מלוח לא מבושל. טעים!". תמיד מציין עד כמה החדר נחמד. יודע
כי הגלויות שלהם התקבלו בביתם, כמו צבע העשן הלא נכון המרחף אל
מחוץ לוותיקן.
הוא לא יכל לומר להם שאפרת נשארה מסוגרת בחדר כל היום, ובלילות
נטשה למיטתה - אומרת כי היא מותשת,  ממלמלת "לילה טוב" לעברו
מצדו השני של החדר. מתחבאת במחלתה.
כשהוא שוכב במיטה, עוקב אחר שנתה. לומד את העלייה והנפילה של
ירכיה. חושב על משיכת השמיכה מעליה, סנטימטר אחד בכל שניה, אבל
לא עושה כן מחשש כי עיניה הפקעו עליו עם התזוזה הראשונה.
במקום, שכב ער, ובראשו אפרת אומרת לו דברים שמעולם לא אמרה.
עשתה דברים אותם הוא כל כך רצה.
כשהוא סיים את ארוחת הבוקר שלו, הכין מגש נוסף של אוכל, לקחת
למיטתה. ביום הראשון בו עשה זאת, לאמיתו של דבר הוא ביקש רשות.
"אני יכול להוציא אוכל החוצה? זה בשביל אשתי," שאל את עובד
המלון הראשון שראה. שבתגובה ענה לו באנגלית מושלמת שלא אכפת לו
לאן האוכל באמת מיועד.
כשפקיד הקבלה הבחין בו בדרכו לקומה העליונה. הוא הביט במגש
האספקה בפקיחות דעת ואמר לערן שהוא לא חייב לקחת את המגש בעצמו
- שהמלון משלם לאנשים לעשות דברים מסוג זה. ערן חייך, נענע את
ראשו הניף יד אחת לעברו של הפקיד, והשתמש בסימן הבינלאומי לכך
שהכול תחת שליטה.
כאשר הגיע לקומה שלהם, הוא הבחין בעוזרת החונה עם עגלת יד מחוץ
לחדר מפונה. הדלת הייתה פתוחה לרווחה כמו פה של מטופל דנטלי.
צעדיו הואטו: רוצה להימנע מהעוזרת. היא קבלה את החסימה לחדר
כעלבון. מדי פעם חש בה אורבת במסדרון כמו מאהבת דחויה. כאשר
חצה את החדר גבה של העוזרת היה מופנה לעברו מנקה עם שואב אבק.
מרפה קדימה ולאחור על פני השטיח המקיף, לטיפות קבועות על פני
הקווים שמעולם לא כיסו את הקרקע.
כאשר הגיע לחדרו, הוא יכל לשמוע את הטלוויזיה מבעד לדלת: "על
ידי הסרת לסתו מהצירים," קול אמר, "הנחש יכול לפתוח את פיו כך
שהוא מסוגל לבלוע את הביצה בשלמותה. עצם מיוחדת בחלק האחורי של
הגרון שוברת את הקליפה, שאז מגורשת בתנועה אחת מהירה." במורד
המסדרון, צליל שואב האבק כבה.
עם פתיחת הדלת הוא חש לחות פתאומית, שהוא שיער כי הייתה מאדי
המקלחת, והבחין בשני דברים שמעולם לא הבחין בהם לפני כן - נחש
בולע ביצה, ועל יד מראה שנפרסה לאורכו של הקיר, אפרת ערומה.
אצבעותיה משפשפות את גרונה. עיניה מקובעות ושלוות. היא בחנה את
השתקפותה. "אפרת," אמר. במאה אחרת ייתכן והיה מזמר זאת לעברה.

כאשר ראתה כי הוא מתבונן עליה, היא לקחה סווטשרט מהמיטה
והחזיקה אותה קרוב לשדה. ירכיה החשופות נראו לעין מקצה החולצה.
במראה הוא יכל לראות את השתקפות של כתפיה המתוחות ועכוזה.
הסווטשרט היה מטיול סקי ישן, והדפסו קבע: GO FOR IT
"אני אסיים עוד דקה," אמרה, לא מורידה את עיניה ממנו.
כאשר לא זזה, הוא ידע למה התכוונה. היא רצתה כי יעזוב. וכך
עשה. הוא לא יכול היה להישאר, מבטה החודר של אפרת אילץ אותו
לעזוב.
אך הוא עזב בדיבור. אומר לה שהיא צריכה להחזיר את מתנות
החתונה, משאיר אותה עם מילים כמו "שלא מוצה" ו- "ביטול," מילים
שלא יכל אפילו לבטא, שהיו חמות באוזניו שלו שעה שסגר את הדלת,
ושהרגישו זרות בפיו כ - "הידברות מינית."

                                         




הוא לא ידע איך לחזור אליה. מפטרל בעיר, מתמלא בחרטה בכל מראה.
עם רדת הלילה, ישב בקפה בחוץ, שותה בירה שבושלה על ידי נזירים
ממסדר השתקנים. נר דולק בכל שולחן. הוא חלק את המרחב עם גופים
אחרים, אנשים שניקו את הצלחות, הזיזו אותן מהם, והעבירו את
משקלם, גלגלו את הסיגריות שלהם בעצמם, מסובבים אותן מעל פני
הפה הפתוח של ארובת הזכוכית של הנר עד אשר נדלקו. הם נשפו,
וענני עשן סיגריות עברו דרכו.  
המראה של אפרת ללא בגדים, מתבוננת בעצמה במראה, השתקע בתוכו.
מפנים, כי לפני אותו רגע, הוא לא הבין כי אפרת בכלל יכלה להיות
ערומה - לא באמת מאמין בכך, כשם שאנו לא מאמינים כי נמות יום
אחד. הוא מצא את עצמו מדמיין אותה רגע לפני שפתח את הדלת, ורגע
לאחר שעזב. מחשבות אלו נותקו מהמסה הגדולה של רגשותיו ונכנסו
למסלול משל עצמם.
מנמיך טוס בצורה קשה, הוא אירח תריסר גלויות בהם אפרת באורח
פלא התרוממה החוצה מעצמה. "היא נהנית כאן מאוד. שמחים שבאנו!"
זה היה מה שהם רצו לשמוע. הדבר אותו הוא הכי רצה.
הקהל התדלדל. מלצרים החלו מכבים נרות, מתחילים להכניס שולחנות
לבפנים. עורמים כיסאות וכובלים אותם יחדיו. ערן בסופו של דבר
עזב כאשר הבחין בהם עומדים ליד הבר כשידיהם שלובות, בוהים בו.
הוא סיים לכתוב במשפט: "אפרת מצאה קפה קטן."

העיר נעשתה נוקשה באור ירח וצללים. הוא הבחין בשני קטינים ממין
לא מוגדר מתמזמזים בתא טלפון. מכונית עם לוחית רישוי גרמנית
חשה על ידם, בתנועה לאחור. בישראל, ממטרות הדשא החשמליות שלו
היו מתחילות לעבוד בערך עכשיו. לא רחוק מהמלון הוא מצא תיבת
דואר אדומה. והזין אותה בגלויותיו כמי שדוחס קלפי בקולותיו.

                                         




כאשר פתח את דלת החדר, הירח היה כל כך קורן שנראה היה שהאור
דלוק. עיניו לא מצאו שום צבע, אבל קווי מתאר ופני שטח בלטו,
והוא הבחין בברור כי החדר נוקה.
יותר מנוקה, נראה היה כי הוא פונה. לרגע קל הוא תהה האם החתונה
באמת קרתה במציאות. אולם אז שמע את קולה.
"איפה היית כל הזמן הזה?"
צל נפרס על פני מיטתה. הוא יכל להבחין רק בדמותה, יושבת זקופה.

"אמסטרדם." משך בכתפיו וענה.
הוא פסע אל עבר חדר האמבטיה, המגבות הורמו מהרצפה, הדלת נפתחה
בקלות, והוא משך כוס מים. מסלולו חזרה היה ברור. דבר לא מוטל
על הרצפה פרט לשטיח שכיסה את החדר. הוא הניח את הכוס על השולחן
ליד מיטתו. לא היו יותר ממחטות נייר משומשות, ופחיות הקולה
כולן נעלמו.
אפרת בזוית עינו. עדין יושבת וצופה.
בגדיו עדין סרחו מעשן הסיגריות, אפילו נעליו הריחו מעשן. דמו
נמוש כחלב חמוץ בורידיו, ומשסגר את עיניו המיטה החלה בסחרור קל
ומעומעם. הוא יכל לאבד את הכרתו עם בגדיו, אך הוא חש את המיטה
שוקעת ממשקלה. פתיחת עיניו חשפה אותה יושבת על קצה המיטה. צופה
בידיה נעות בכבדות אל עבר חיכה, והוא צפה בהן יחד איתה.
"ניקית את החדר," אמר.
"העוזרת. ביקשתי ממנה." ענתה.
"מה עשית כל היום...?", שאל.
"הייתי בטלפון. אמי. "צחקה, אבל זה היה צחוק נטול חדווה ונשמע
כמו מישהו המכבה גפרור. "היא אמרה שצדקת."
"בקשר למה?"
אפרת נעצה בו מבט. "היא אמרה שאתה צודק בקשר למתנות החתונה."
מאז שהם היו נשואים היא לא הביטה בו במבט כל כך נוקשה. הוא היה
בטוח כי היא הולכת להכות אותו. חש ברטט העולה בפרצופה, צופה
מראש היכן המכה תבוא. אך במקום, היא הרימה את כותנת הלילה שלה
מעל לראשה. האוויר מתכווץ מסביבו בזמן שהיה עד לגופה.
אור הירח זהר בחלל מתחת לזרועותיה עם חיוורון נסתר. היא הביאה
את זרועותיה למטה והחזיקה אותן קרוב, כאילו ותוכל באמצעות
תנוחה דקה להיות פחות ערומה. הוא תהה לפני כמה זמן היא עשתה את
ההחלטה, כמה שעות היא חיכתה לעשות זאת.
לא הייתה כל הבעה על פניה. הוא הרהר, על איך היא נראתה כאשר
הכניסה את המנקה. איך נראתה כאשר ניתקה את שיחת הטלפון. מבין,
שכעת הוא יכול לעשות כל מה שרק ירצה. העובדה הציגה את עצמה
כמעט באופן מוחשי, כמו אדם שלישי בחדר.

האוויר עדין היה צונן, כאשר נגע בה, עורה קר. הוא החזיק בשדיה
בשקט, בדרך בה נוגעים בראשו של ילד חולה. הם שכבו בכף ידו
אילמים, כובד פשוט, והוא חש שיכול היה לעמוד ולשאת אותם החוצה
איתו, באותה הקלות בה יכול היה להרים את כוס המים שעמדה על
השולחן.
היא לא זזה, לא נגעה בו. אך היא תעשה זאת; לא הייתה דרך אחרת
בה זה יכול היה להימשך.
יותר מאוחר, ולמשך כל שאר הטיול, היא תישאר קרובה אליו - חולקת
את מיטתו התאומה, מושיטה יד אל עבר ידו בשולחן האוכל, במושב
האחורי של מונית, כמעט עד שהיה חש נבוך - מציגה לו משהו חדש
וישן, משהו שחי במשקלה, בריח שלה, באוויר שהיא נשפה. הוא יגלה
שאין הוא יודע יותר אם היא מכוערת או יפה. אך היא תישאר קרובה.
למעשה, כל כך קרובה, שלעיתים הוא ירצה לברוח. מתעורר באמצע
הלילה עם לחיצת גופה כנגד גבו, זרועותיו נתלות מקצה המיטה, פרק
אצבעותיו פוגש את הרצפה המוצקה. בזמן שיזחל מהמיטה, הוא יציץ
אל עבר דמותה, וימצא שבחושך הוא אינו מסוגל להיזכר בדיוק איך
היא נראתה.
אבל בינתיים, הוא צפה בה מקפלת את כותנת הלילה ומניחה אותה
מתחת לכרית. משהו - שד או מרפק, התחכך כנגדו. היא התיישבה
זקופה. "מה אתה רוצה לעשות?" שאלה.
"עזרי לי," ענה, מאחר והיה כל כך ייגע, מפקפק אפילו בכך שיצליח
להוריד את החולצה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"הגורל עושה
אותנו בלתי
נראים לעין"

גרסיה מארקס


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/6/02 21:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר רודנט

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה