שלי.
כל-כך שלי.
ואני סופגת נוזלי גופו, אדי נשימתו, הד אנחותיו באוזני, צללי
נגיעותיו על עורי. ואני שלמה. כה שלמה.
שלי.

שלי.
כל-כך שלי.
אחרי הקבלה, הכניעה, הויתור, הידיעה שלא יהיה אף-פעם, הכל
סגור, אתו זה בלתי-אפשרי. אבל פתאום עכשיו...
שלי.

שלי.
כל-כך שלי.
הקרבה הבלתי-נסבלת כמעט בחום חדרו הלא ממוזג, ואני מקבלת אותו,
מזיע, מתנצל בפולניות טיפוסית לו כל-כך על הכל, כאילו החום
והזעה והחדר הצפוף כולם אשמתו. ואני בחיוך מבין רואה דרכו,
ודרך השיעול העצבני, יודעת אותו כמו שהוא טוען רק אני יודעת.
ואורגזמה אמוציונלית אחת אחרי השניה פוקדות אותי בעודי נכנעת
להבנה שהוא שלי עכשיו.
שלי.

שלי.
כל-כך שלי, ולו רק לרגע. איש העולם הגדול ממטיר עלי מחמאות
ומילים להן חיכיתי מאה שירים ואלפי דמעות. הוא חיבק אותי בצורה
הכי אבהית, הכי אמיתית ואמר שזה נורא מיוחד איתי, שאני מיוחדת.
והרשתי למחמאה הזו להיספג בתודעה שלי שהייתה צריכה את זה
כל-כך.  הורדתי את כל החומות, כי ידעתי שאין לי ממה לפחד. הוא
כבר לא יכול לשבור לי את הלב, את השלב הזה עברנו ומערכת היחסים
שלנו היא עכשיו במצב צבירה אחר לחלוטין ובלתי מוסבר. אבל זה
מביא לי כל-כך הרבה אושר.
"זה כל מה שאי-פעם רציתי," אמרתי אחרי שהוא גמר, ולא היה לי
איכפת אם הוא שמע או לא.  כי זה היה שלי.
שלי.