כיוונתי את קת הברזל של הרובה בזוית של שישים מעלות,
כראוי לחייל מיומן, ומשכתי בידית הדריכה הלוך ושוב
על מנת לסיים את אבטחת הנשק ולבדוק שאין להם קליעים
חבויים. משסיימתי, הנפתי את הקת ופצפצתי את גלגלתו של
מפקד הפלוגה שלי.
לא היה בנמצא מי שיוכל להעריך את חוש הצדק המתקדם
שלי, מכיוון שהינו שקועים עמוק בעוד אחת מאותן השיחות
הפרטיות העקרות שלו, שלא נכח בהן איש, משום שהיו
מכוונות לנשמות הפצועות של החיילים שהשכל שלהם מסרב
להסתדר בשורה אחידה, והוא יחד אותן להבנה העמוקה שלו,
שלא נזקקה לשותפים לא קרואים.
שוב, ולרוע מזלו הפעם, ניסה המ"פ להשפיע על דעתי
האיתנה הברורה והמוצקת בנושא מדינה עברית, יהודים,
ערבים, צבא, והנכונות האישית הנמוכה שלי לבצע את המטלות
שאני מחויב אליהן, מבלי להתקשקש אתו יותר מדי ולשאול
כל הזמן למה.
"רק לשאול אתה יודע", פסק.
"צבא זה משהו שהולך הרבה ברגליים ולא תמיד יש לו זמן
לשאלות", הוסיף בנחרצות.
"תעמוד עכשיו! עד שתבין מה בעצם הבעיה שלך", אמר לי
המ"פ רגע לפני שהפכתיו למנוח.
"הרגלים כואבות לי", התלוננתי.
"זו תוצאה של בטלנות", ענה.
"ומה אם לא אגיע למסקנה הנכונה?", תהיתי.
"אז תעמוד עוד ועוד ותראה שבסוף תבין", ענה המ"פ.
"אני עייף. לא יכול יותר" אמרתי.
"גם אני", אמר המ"פ, "נמאסת".
"אתה קשקשן, ואתה שואל יותר מדי מתי שלא צריך, אולי
זה ילמד אותך לקח", קבע מפקדי האהוב.
"ילמד מה?", חזרתי על דבריו כיוון שלא הייתי בטוח
ששמעתי מה ששמעתי.
"לשתוק, יא בן זונה!"
מהרגע ההוא ואילך, ידעתי שאילו היה נעשה כאן דין
ודיין הרי שהיתי מוכרז כמנצח. חיכיתי עוד מעט, ורק
על מנת להראות לו כי בעצם, בניגוד לכל התיאוריות
שפיתח במהלך הקרירה המפוארת שלו, כלום לא ישתנה אצלי
בראש במחשבה תחילה דרך הרגליים, ומכוח תבונת הערצתי
העמוקה אליו, לא רציתי להקשות עליו עוד.
ידעתי בודאות שלעולם, לעולם, לא אוכל להיות חסון,
אמיץ, גיבור, או קיבוציניק שמוצניק שכמותו והחלטתי
לחסוך ממנו את מה שרק ניתן.
הנחתי לו להירדם.
בו בעת, מצאתי עצמי צודק בכל מאת האחוזים המתקיימים
ללא שברים. חכחתי בדעתי לעוד רגע אחד שקול ולא נמהר
והנפתי את הקת לבצע בעזרתה את הצדק שדרשו להם נעורי
הגזולים.
ראשו של המ"פ שלי התפוצץ לרסיסים ללא קושי רב. גיבור
או לא גיבור, ראש זה ראש. ידעתי שיתכן מאד שקיזזתי
בשוגג מימים שעוד יגיעו: אלוף, ראש מטה כללי ואולי
אפילו ראש ממשלה. והאמת העירומה הייתה שלקחתי קצת
ללב.
לפתע יכולתי שוב להרגיש.
בפעם הראשונה מזה שלושה חודשים של טירונות מהוססת ולא
מתבהרת, הגעתי להישג המשמעותי הראשון וטבעתי חותם על
הפלוגה. תחושת האשמה נתחלפה לה בזו של משמעות, והכרחתי
עצמי לאסוף את החתיכות של אישיותי המתפוררת וכל מה
שבסביבה. חיברתי את הסכין לקצה הרובה וערפתי את ראשו.
פתחתי את קיטבג מדי האלף שלי והנחתי את הראש הקטוע
והמרוסק בזהירות מרבית, מחיתי את שאריות הדם מן המיטה
הצבאית, בדקתי את ניקיון הקנה ויצאתי בחזרה אל אוהל
הטירונים שלי במחלקה שלוש בפלוגה ב'. פשטתי את מדי,
קיפלתי אותם והנחתי אותם למראשותיי.
לקחתי את כל העסק המלוכלך הזה ונרדמתי עליו בפעם
הראשונה מזה לילות רבים שלא הייתה בהן שלווה ושעקבו
בליאות אחרי בקרים מייגעים. ישנתי תינוק שלווה שלאחר
לידה. לידתי המחודשת.
הקצתי לבסוף, מתוך תחושת אחריות וענדתי שוב את שעוני,
אותו האחד שהורדתי על מנת שלא לחוש באיטיות המסוייטת
של מחוגיו. שמחתי על כך שמה שהיה נדרש לי פעם על
מנת להאיץ בחמה לרדת ממרומי שמי התכלת של בית שביי,
הפך לפתע לבלתי נחוץ עוד, כעת פשוט נזקקתי פשוט
לשעון.
ידעתי כי כמי שביצע את המהפכה, יהיה עלי להביא עתה
גם לשינוי. יצאתי מן האוהל עירום כמעט לחלוטין למעט
זוג הגרביים שהתקשתי להוריד בעטיים של פצעי ההליכה,
ונכנסתי למשרדו של המנוח, להפתעתי לא חשתי עוד בקור
ולא בכאב רגלי המגוידות.
חוסנתי.
הנחתי את הקיטבג שבו אפסנתי את מנהיגותו לצדי, על מנת
שאוכל לשאוף את מעט ההשראה שנותרה בו. ללא שהיות
פתחתי את מגירות השרד המאובקות של קודמי ופתחתי בהכנת
תוכנית מתאר רחבת היקף גודל ועצמה שתכיל את יום המחר
של טירוני, חברי, שהפכו מעתה פיקודיי.
זכרתי כי מפקדי הנערץ דיבר ללא לאות על 'מסע פילים',
זכרתי גם כי לכששאלתיו מה עניין הפילים לעוד מסע
שגרתי של טירונות ענה: "שוב פעם אתה והשאלות שלך".
חברי, עמיתי לנשק אמרו רק: "זה משהו קשה במיוחד" ובכך
תם הדיון.
תוכנית היא תוכנית, ולא היה בכוונתי להיות עוד מפקד
פלוגה שכונותיו אינן בהירות דיין לחייליו. כיורש אמיתי
שרטטתי את קו המסע אל האלפים האיטלקים, אותו תכננתי
להנחית על הממזרים אור ליום המחרת שעמד להגיע. התחלתי
בתיאומים מרחיקי לכת בדבר השלכותיו החברתיות והלאומיות
של הניסיון הקשה שאני מועיד להם. דאגתי לנקודות תדלוק
לרכבים חומים ולבנים. הוריתי לבדוק את מלאי האלונקות
ולהכפיל את מטען המזון שיהה על חניכי לשאת.
ידעתי כי קיומם של האנשים המסוגלים להפנים תכנים
באמצעות עמידה נוקשה בלוח זמנים, מורה לי באופן מצפוני
שלא להקל עם איש.
אותם שיצטרכו לעמוד, יעמדו כמוני, עד קץ הימים. לא
התכוונתי לדרוש מאיש דבר שלא יכולתי לעשות בעצמי.
הבנתי כי שכמותי, בעייתיים, כבר לא נותרו בפלוגה השסועה
שכמהה למנהיגות ששאר הרוח ניכר בכל צעד וצעד שלה.
הבנתי שאני ניצב בפני בעיה קשה לכשיאיר השחר. האם
יראו בי מנהיג? האם יראו בי נבל? מתחזה? או סתם יסרבו
להכיר בערך הנוסף שטמון בי. התחדדה בי ההכרה כי שעת
מבחן, שלא נמצאו לי כמותה מזה זמן רב נזדמנה לידי
ולא אוכל להחמיץ אותה. לא נותר לי אלא לקוות, בכוח
האמונה המתחדשת בלבי, כי נמצא כולנו מזור באלפים
המושלגים. [האלפים האיטלקיים, זכרתי, ייחודיים יותר מאלו
השוויצרים].
הוצאתי פקודת מאסר נחרצת. מפתיעה ולא מתפשרת לרס"ר
הגדוד. ציוותי שיפשפשו בכליו על מנת שימצאו גנבותיו
ויובא לצדק. ידעתי, כמו כלום, היכן הטמין את מתנות ליל
הסדר ששלחו לנו ילדים נרגשים מרחבי הארץ הזו. הורתי
לו במכתב תקיף להחזיר את הסבונים, הממתקים וקופסאות
המלבורו ששלחו לנו ילדי אותה הארץ. שילחתי אותו לחופשי
ללא פנסיה מוקדמת או מוגדלת ודרשתי שישיב מכתבי תשובה
לכל אותם הילדים שגזל מהם את ההנאה הכרוכה בנתינה.
בחשאי, פסקתי עבורו גזר דין זהה לזה של קודמי על מנת
שיראו ויראו, וביצעתי אותו מייד ללא אפשרות לערעורים.
לא הטלתי עוד ספק במטרות ידי כוחו המבצע של הצדק
שאחזתי לפתע בידי.
סיימתי להוציא פקודת יום, חודש, שבוע, וגם עשור
וראיתי שיש עוד וניתן לא רק לשפר אלא גם להשפיע.
העתיד שנלקח ממני בעל כורחי לתקופה קצובה ולא מתוזמנת
נראה לפתע בהיר מבטיח ולא רק מקיים את מה שנדרש
ממנו. הפכתי ליזם ומבלי שביקשתי לי זאת.
החובות היו רבות מכפי שיכולתי להניח או לשער והזמן,
שקודם לכן הנחתי לו לחמוק מידי אל לא כלום לא ברור
למדי הפך לפתע לחיוני, להכרחי ולחסר.
סיימתי את ההכנות על מנת שנהפוך לפלוגה טובה יותר,
אחרת. צר היה לי, שמפקדי לא היה עמי על מנת לראות
אותי בשעה כה מפוארת.
סידרתי את המשרד הספרטני בדקדקנות שהייתה אופיינית כל
כך גם לקודמי, רציתי לתת גם גוון ייחודי אבל לא
ידעתי איך. הנחתי שכל מפקד רוכש לו את הסמלים הקטנים
של ניצחונות עם הזמן המביא לו מלחמות גדולות, וידעתי,
שעלי להמתין בסבלנות לאותות.
הערתי לעצמי הארה בדבר אופיו הקודר ורשמתי לי להביא
בפעם הבאה תמונה של נוף או ים, אותה אגזור מלוח שנה
וכך יצא שתהא שימושית ובו זמנית מאירת עיניים. שיערתי,
בודאות הראויה למנהיג, כי תמונה מן האלפים תוכל להיות
אידיאלית לנוף המשרד העכור.
יצאתי מן המשרד אל תומו של הלילה, שהחל נגוז ונעלם
והביא עמו את בשורת בוקר המהפכה הקטנה שלי.
סקרתי את הילדים הישנים, ילדי, ולא נתתי לעייפות
להותיר בי סימנים. ברכתי את הש"ג לשלום ובעטתי ביתד
אוהלו של הרס"ר המטבח הנוכל בכדי לרמוז לו מה צופן
בחובו יום המחר עבורו. בצעתי קלמנטינה, רקובה מעט,
שמצאתי באחת ממגרות מפקדי והרוויתי את הצימאון שהחל
מתפשט בי.
פתחתי את קיטבג מדי האלף ושלפתי מתוכו את המדים
המוכתמים. לבשתי אותם ללא שהיות ובזריזות ההולמת מפקד.
חבשתי את כומתת הטירון הבהירה שלי מכיוון שלא הייתי
זקוק לסמלים על מנת להוכיח לעצמי או לאחרים שיש בי
ניצוצות מנהיגות שנקבעו על סמך מבדקים אפרוריים. הנחתי,
כי פועלי בלילה שחלף והחותם שהותרתי בו יעשו את
שלהם.
הוצאתי את ראשו של קודמי והנחתי אותו על אדמת העפר
המאובקת שעל ריבוע מסדר הבוקר. המתנתי בסבלנות להבהוב
הכתום של הזריחה, ולקריאת ההשכמה, שידעתי שהייתה אמורה
לבוא מייד בעקבותיה.
למעט חסרונם של הפילים, הדרושים למסענו בהרי השלג,
המונצחים בזיכרונות ספרי ההיסטוריה המאוירים של ילדותי,
מאום לא טרד את מחשבותיי. משימתי כמעט והושלמה ועמדה
בפעם הראשונה לפני מימוש וביצוע. לא הייתי מהוסס, לא
יכולתי עוד להקשיב ולא רציתי עוד בעצות, הייתי
למנהיג.
ועמדתי בסבלנות אין קץ, כמו יכלו רגלי לשאת אותי מעתה
לנצח. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.