כשאף אחד לא מסתכל, ככה שכל אחד עסוק במשהו אחר, מרוכז, מפוקס
על דבר אחד...
אני מקפיאה את התמונה, פשוט לוחצת על ה - pause והכל נעצר, רק
לרגע, קצר, אבל כל כך ממוקד שזה מגרה.
אני עוברת לידו, מריחה אותו, מקרוב, נוגעת לו בצווארון החולצה
ומסדרת את מה שכבר רציתי לעשות מהבוקר, מחפשת את הקפה, איפה
הוא הניח אותו? כמה הספיק לשתות?
מנסה לפענח מה בדיוק מתרחש בראש הזה, שיש לי לכמה רגעים קצרים,
רק בשבילי, רק שלי.
הכל שקט נורא, מבחוץ נשמעים קולות של מכוניות חונות וילדים
מתרוצצים בגן המשחקים ממול, והעורבים שעושים המון רעש, פתאום
שתקו, כאילו מניחים לי להיבלע בדממה, להתמסר באופן מלא,
להתייחד, להיות, אני והוא.
ההשהייה עומדת להסתיים, השניות האחדות שנותרו לי מחזירות אותי
לרעש, להמולה הבלתי נסבלת, למה שמפריד אותו ממני.
אני מחביאה את השלט בין הקלסרים.

"מרפאה שלום".