היא הגיחה מבין הצללים.

בצפייה ראשונה, היא נראתה כנערה תמימה לגמרי.

שיער שחור כלילה, עיניים כחולות כמו האוקיינוס שכל-כך אהבה,
ועור בהיר. כל-כך בהיר, שהיה כמעט לבן...

היא הכירה אותה. היא מעולם לא פגשה אותה, אבל היא הכירה אותה,
את נפשה. היא הכירה אותה.

בצפייה שניה, היא יכלה לחדור עמוק. עמוק אל תוך נשמתה של אן,
אותה נערה שחורת שיער. הייתה לה נשמה טובה, שהוסוותה בעקבות
יחס החברה.

היא הייתה שונה.
שונה, אבל מיוחדת.
מיוחדת, אבל שונה.

בלילה ההוא, זה קרה. זו לא הייתה הפתעה, אבל היא, הנערה שאהבה
לצפות מן הצד, נבהלה. היא ידעה מה הולך לקרות. ידעה בפרטי
פרטים.

אבל פחדה.

היא ידעה שעכשיו אן תצא שוב מתוך הצללים. תעמוד באור הירח,
ושערה ינצנץ בו. אן תביט בעיניה, שהביעו כל-כך הרבה, אל הירח.
תביט, ולא תאמר דבר.

היא לא תיתן לזה לקרות. לא, לא, לא. לא עכשיו, לא אתמול, לא
מחר. אף פעם לא. אף פעם.

וזה קרה. למרות הכל, זה קרה. אן עוד נשארה להביט על הירח לעוד
כעשרים דקות, ואז חזרה אל הצללים.

היא לא שבה.

לא בלילה שלאחר מכן, לא שבוע מאוחר יותר, גם לא שנה מאוחר
יותר.

והנערה, ההיא שאהבה לצפות, עוד הולכת לשם כל יום. היא כבר
איננה נערה. עשרות שנים עברו.

אבל היא עוד שם.

מחכה.

לה.