כשמסובך אני כותב. כשהחוטים של החיים שלנו מתנגשים ומתחילים
להסתבך אחד בשני ללא מוצא, אני כותב ומנסה לפרום ככה את
הקשרים. אני אף פעם לא מצליח. אני רק נרגע קצת ומרוויח עוד כמה
רגעים קטנים של חסד עד הקשר הסבוך הבא. אם תסכלו מבחוץ עלינו
תראו שכולנו בעצם פקעת אינסופית מלאה בצמתים פקוקים. איך שלא
תסובב אותנו תמצא את הייאוש ואת החרדות, את הפחדים ואת הצביעות
והזיוף שנמצאים בכל מקום בפקעת שלנו. אנחנו רצים כל הזמן,
במרוץ מטורף שכזה, כשאנחנו בעצם לא יודעים ממש לאן נגיע. זה לא
מונע מאתנו לרוץ, זה לא גורם לנו לעצור ולהסתכל ולבחון איפה
אנחנו, לאן אנחנו הולכים ואם זה בכלל טוב להיות שם. אנחנו
יודעים רק שכאן ועכשיו רע לנו, ואנחנו רוצים לשנות את זה, מה
שאנחנו מגלים כל הזמן זה שנהיה לנו רק רע יותר במקום החדש, ומה
שאנחנו לא מגלים זה שלעולם לא יהיה לנו טוב יותר, לעולם לא
יהיה לנו טוב. כי אין טוב. יש רע יותר ורע פחות, וגם הרע פחות
קיים רק כדי שנוכל לדעת שלנו רע יותר.
אני מסתכל על האנשים, מתחבר אליהם באפיקים שהם לא מכירים
ומרגיש את מה שהם עוברים. אם לא הייתי אלוהים כבר ממזמן הייתי
מת ממה שאני חש. זה כל כך איום ונורא. הרגעים המעטים בהם יש
הבזקים חלושים של אושר, אינם יכולים לכסות ולרפא את הצלקות
שהותירה בו שעה אחת של חיי יתום באפריקה, אני מסתכל עליהם
ורואה אותם כאלה צבועים, כאלה מזויפים, כיצד צבעי הפנים
והמלחמה התחלפו להם בצבעי לב ונשמה, מסוחררים על ידי עצמם
בעצם, ואני תוהה אם הם החוטאים, השופטים, או שמא העונש בעצמו.
אני חושב שהם הכל ביחד אבל באופן מוזר ביותר, כל אחד הוא לא מה
שהוא אמור להיות. החוטאים הם השופטים, השופטים הם העונש,
והנושאים בעונש הם הקורבנות. במפעל האנושי האדיר לייצור
קורבנות, בכל שנה נבחרים כמה קורבנות שליבם קועקע באופן מוצלח
במיוחד והם מביאים את הבשורה החדשה לשעבוד ההמונים. כבר אלפי
שנים שאני מצליח לחמוק מן הרודפים אותי, אך ידעתי שיום יבוא
ולא אוכל לעצור בעדם. ועכשיו כל מה שנותר לי הוא סבל.
אני יושב כאן למעלה, ונוגע באינספור החוטים הפרושים מולי, כמפה
סבוכה שאין בה ולו דרך אחת ברורה. ולא אכפת לי. לא ממש. אם היה
אכפת לי לא הייתי יכול להיות פה, ואני כל כך רוצה להיות פה. זה
בעצם אחד הדברים היחידים שמניע אותי, ששומר אותי כאן במגדל
השן. אני מותח את החוט שלי למעלה, מנסה שלא להסתבך באחרים, שלא
לגעת. זה לעולם לא ייתכן באופן מושלם אבל כמה שפחות צמתים, כמה
שפחות זה יותר טוב. אני חושב כל הזמן איך לסבך אותם האחד בשני
יותר ויותר, איך לגרום להם להילחם זה בזה אבל להיזהר, שתמיד
יישאר מספיק מהם כדי שאוכל עדיין להיות מעליהם, שאוכל לרחף
ולחייך את החיוך המזויף שלי. אני חי על זה. ללא זה אין טעם
לחיי, אני שומר על הפקעת הזו בשבילי, כדי שאוכל להמשיך ולהיות
שומר הפקעת. אני עובד כל הזמן, חושב ומנסה למצוא דרכים חדשות
ומוצלחות יותר מן הדרכים הקודמות להן להמשיך את ההומוגניה הזו.
אני מרוקן אותם אט אט מתוכן, מכל מה שהתוכנית המקורית נתכונה
אליו. אני מסתכל עליהם ורואה את כל הרעבים, ההרוגים, חסרי
הבית, וחסרי התקוה שמתרוצצים ומסתבכים אחד בשני, ואני יודע
שהתכנית עובדת לא רע בכלל. אני חושב שהייתי יכול ליצור תכניות
טובות יותר אם הייתי מבין את הרעב, חוסר התקוה הזה, את הייאוש
שיש להם בעיניים, אבל אז, בעצם, הייתי אחד מהם. |
