שרגא יוסיפוב הביט מבעד לחלון ואמר לעצמו: הם באים.
אוטוטו הם יגיעו לכאן, אוטוטו הם יתפסו אותי.
הם יתפסו אותי בפנים אדומות וצווארים משורגים, מפמפמים מזעם,
הם יתפסו אותי בלחיים מזיעות וסמוקות, מדיפות סירחון ונחישות.
הם יתפסו אותי בידיים ענקיות ושעירות, רוטטות מכעס, הם יתפסו
אותי וזה יהיה הסוף שלי.
ריח של טונה עמד בחלל האויר הדחוס, מרצד כמו פתיתי שלג בתוך
חצי כדור-מזכרת מחוץ לארץ.
טיפות השמן שנקוו בתחתית קופסת השימורים מהצהריים התנמנמו להם
על פסגת שקית הזבל הפתוחה, כמו אגם קטן ומנצנץ. שרגא שנא לקשור
את השרוכים בשקית, תמיד היתה לו הרגשה ששניה אחרי שהוא יקשור
הוא יגלה משהו מלוכלך אחר, גדול ומכוער, אבל קטן מכדי לפתוח
שקית זבל חדשה במיוחד בשבילו. עדיף להשאיר את השקית ליד הדלת,
פתוחה, על כל צרה שלא תבוא. וזבובים, מה אכפת לו הזבובים,
שיהיו בריאים. במילא אף אחד לא נכנס לכאן יותר משנה וחצי, ולו
אישית אין שום בעיה עם זבובים, אפילו זבובים ירוקים. גם ג'וקים
לא מפחידים אותו. עכבישים כן, אבל טונה לא מושכת עכבישים, תודה
לאל.

הם באים, הוא אמר לעצמו, זה ענין של עשר דקות- חצי שעה
מקסימום. אין הרבה אופציות. הם ישאלו את הרצל מהפיצוציה איפה
אני גר, והוא מיד יגיד להם, והם יעשו אחד ועוד אחד, והם יגיעו
לכאן.
זה ברור כמו ביטוח לאומי, כמו רפי גינת, זה ברור כמו אושרת
קוטלר. יכול להיות שהם אפילו לא ידפקו בדלת, ישר יפרצו פנימה
ויסתערו עלי כמו חזירי בר מיוחמים, כי ככה זה כשאנשים חמים
עלי. יש להם כוח, יש להם להט, יש להם צדק שיכול להרוס עולמות,
ואותי הרבה יותר קל להרוס. אני לא עולמות, אני כולה שרגא
יוסיפוב.

יכולתי לפתוח עכשיו טרנזיסטור, הוא חשב, לשמוע עלי בחדשות.
יכולתי לשים עלי חולצה ולברוח. לקחת טקסי לרכבת צפון, להסתתר
במערה בגליל איזה יומיים, ואז לחזור ולראות- אולי היה בינתיים
פיגוע, אולי יש מלחמה, אולי שריפה, חשמל, רעידת אדמה, פצצת
אטום, מימן, אולי שכחו אותי, אבל אותי לא שוכחים כל כך מהר,
חשב. ואפילו אם הם ישכחו אותי, אני בחיים לא אצליח לשכוח את
עצמי.
השקט הזה צורח לי באוזן, הוא חשב.
השקט הזה מקפיץ לי את הפיוזים, הוא חשב.
הם היו צריכים להיות כאן כבר לפני רבע שעה מינימום, הם אפילו
לא בכיוון, קיבינימאט.
לא יכול להיות שהם לא שמעו שום דבר. לא יכול להיות שהם לא קלטו
שזה אני.
שרגא כיבה את האור והתחבא מאחורי הספה הצהובה בחדר, ממולל
בידיו את הספוג הקרוש שפורץ מתוכה כמו הר געש קפוא
מאנציקלופדיה מכלל. הצימאון ייבש לו את הלשון וגרם לו ללקק שוב
ושוב את השיניים, אבל הוא לא זז, רק המשיך להזיע בחשיכה,
ולנשום. מבעד לתריסים הוא יכל לראות את התחנה של שישים ושש א',
ואת רחל מהפרפומריה חוזרת מקופת חולים עם מרשם חדש ביד,
וגיבנת.

אף אחד לא בא.
הם עושים לי את זה בכוונה, אני יודע. הם יודעים שרק אני יכולתי
לעשות לה את זה, אין אף אחד אחר. כולם כאן נקיים ומגולחים
בשכונה חוץ ממני, לכולם יש עבודה קבועה וקרן פנסיה ופק"ם חוץ
ממני, לכולם יש אישה וילדים חוץ ממני, אף אחד כאן לא יכול
להיות כזה מפלצת, חוץ ממני.
אין לי מושג איך זה התגלגל, אני אגיד במשפט. העורך דין בטח
יגיד לי לשתוק, אבל אני אדבר בכל זאת.
הייתי הולך ברחוב ככה סתם, כבודו, ולא היה לי מה לעשות, אני
אגיד, ופתאום ההיא עברה ככה לידי, עם הכלב הקטן הזה. ואני, מה
לעשות, אני רואה ילדה קטנה עם כלב, אני מתחרפן. משהו זז לי
במוח.
וזה לא מרוע, זה לא משינאה, להיפך, מאהבה אולי, זה לא מתוכנן,
פשוט כזה אני, זה חזק ממני.
אז ניגשתי אליה ושאלתי: ילדה, איך קוראים לך. והיא אמרה דיקלה,
ואמרתי לה שזה שם יפה והיא אמרה תודה. ושאלתי אם היא מרשה לי
ליטוף על הכלב והיא אמרה בבקשה למה לא, והושיטה לי אותו כאילו
הוא בונבוניירה. והכלב, מה אני אגיד לכם, היה לו על הפרצוף מין
מבט של, לא יכול להגיד אפילו איזה, מין מבט כמו שהיה לי בגיל
ארבע כשדוד שאול היה צובט לי בלחי ונותן לי סוכריית טופי ישנה,
קשה, קרה, ושואל אותי: מה אומרים.
תודה, הייתי אומר, תודה רבה, והוא היה צובט לי בלחי באצבעות
המסריחות שלו, וזה כאב לי אבל הייתי צוחק, וכולם מסביב היו
צוחקים וממשיכים לדבר איתו, ואני הייתי הולך בשקט למטבח וזורק
את הטופי המגעיל הזה לפח, אבל קובר אותו בתחתית של השקית- זבל,
כי נגיד שדוד שאול יבוא למטבח וירצה לזרוק משהו לפח ויראה את
הטופי שלו שם, בראש הערימה, יהיה מה זה אי נעימות.
השקט הזה ממשיך לצרוח לי באוזן בכל הכח, כאילו יש לו שפתיים,
כאילו הוא בלע אמפליפייר. אני כבר לא יודע אם זה השקט של
הרחוב, השקט של המוח שלי, או גם וגם. קראתי פעם בעיתון, מזמן,
על איש אחד שגר לבד על מגדלור, באמצע הים, וכל שעה המגדלור היה
נותן צפירה שכל האוקיינוס היה שומע, אבל האיש התרגל לצפירה
הזאתי והיה יכול לישון רצוף כל הלילה, אפילו שכל שעה יש צפירה.
ורק פעם אחת האיש הזה התעורר פתאום באמצע הלילה, ומתי זה היה?
כשהמגדלור התקלקל, ולא היתה צפירה. זה העיר אותו. לא זוכר איפה
קראתי את זה. הארץ שלנו אני חושב, דבר לילדים, משהו כזה.
אף אחד לא בא.
בני זונות, הם יודעים מה הם עושים. זה הגיוני. אם הם היו
מגיעים מיד זה היה נגמר מהר. אולי כמה נאגחות לפרצוף, כמה
אגרופים לבטן, כמה צרחות היסטריות של האמא שלה, שלוש ארבע
סטירות, אבל אז השוטרים היו באים ומפרידים ומרחיקים את כולם
ואומרים רבותי אין כאן מה לראות, להתפזר, להתפזר, הכל בסדר, אל
תפריעו לנו בבקשה, כאילו זה היה פופוליטיקה או ניסים משעל,
ועוד מעט כולם יצעקו אחד על השני: אני לא הפרעתי לך לדבר אז
אתה אל תפריע לי לדבר.
והשוטר היה סוגר לי את האזיקים בכל הכח על הידיים, קנאק, מוציא
את כולם ולוחש לי בשקט באוזן: עכשיו תראה לי איפה החבאת אותה,
יה אוכל בתחת. תראה לי, או שבאמא שלי אני מטיס אותך עכשיו
החוצה כמו כלב ונותן לכולם לחתוך את הביצים המסריחות שלך, יה
חתיכת מנייק פסיכופט חולה מין.
ואני הייתי אומר מיד: היא בארון.

שני כלבים נובחים בחוץ, אחד גדול והשני קטן. אבל הם לא
מתקרבים, הם נובחים במקום אחר, רחוק, והם לא באים לפה, הם סתם
נובחים. אולי על מישהו אחר, אולי אחד על השני.
אף אחד לא בא. אולי הם בעצם כבר כאן, מאחורי הדלת, מזמן, אולי
הם מתלחשים ביניהם, מתייעצים, מרגיעים את עצמם לפני השאגה
הגדולה שתקבור כאן את הכל, בעיקר אותי.

אחרי כמה ליטופים הכלב התחיל ללקק לי את היד. שיואו זה מה זה
נעים, אמרתי לה, והיא אמרה לי: אתה רואה, הוא אוהב אותך. ואני
חשבתי שאולי היא צודקת, הכלב הזה אשכרה אוהב אותי, הוא מבין
שאני סך הכל בנאדם טוב ואני לא רוצה לעשות שום דבר רע לאף אחד.
אבל אז היא התחילה ככה לקפוץ  קצת מרגל לרגל, באויר, בדילוגים
כאלה של ילדה, דילוגים קטנים כאלה, וזה שיגע אותי. לא יכול
אפילו להסביר למה, אבל זה שיגע אותי לגמרי. הדילוגים האלה,
כאילו הכל טוב בחיים, כאילו לא עומד מולה איזה מנייק שיכול
לחנוק אותה ולעשות לה דברים. דילוגים, כאילו אנחנו באיזה
פסטיגל, בצלילי המוזיקה עם חני נחמיאס, דץ ודצה, אנא עארף,
דילוגים, כאילו לא יודע מה.
ואני, בלי התראה, פתאום תפסתי את הכלב בשתי הידיים והתחלתי
לרוץ בכל המהירות.
שמעתי אותה מרחוק צועקת לי הי, תעצור, תחזיר לי את באפי, הי,
יה גנב, זה לא פייר, תחזיר לי.
ולא עצרתי, רק חשבתי שקוראים לו באפי, לכלב הקטן, וזה ממש לא
מתאים לו, השם הזה. הוא התחיל לפרפר לי בידיים כאילו הוא לא
יודע אם לנסות לקפוץ לי מהיד או לנשוך אותי, או גם וגם. אבל
אני החזקתי אותו חזק ורצתי בזיגזגים כמו מטורף, והילדה רצה
אחרי. באפי רק התחפר לי בידיים, כאילו הוא מאמין לי, כאילו הוא
בעדי, אפילו שאני לא חושב שהיה צריך לקרוא לו באפי, מקסימום
חומי.

אם עכשיו אני אפתח את הדלת טיפה, רק אשאיר אותה קצת פתוחה,
שיראו שיש מישהו בפנים, הם לא יצטרכו לפרוץ אותה. אבל אז אני
יכול להירדם ואני לא אשמע אותם נכנסים בכלל. ואני, אם מישהו
נכנס אלי הביתה, אני רוצה לדעת את זה ולהיות בטוח שזה באמת
סופסוף קורה.

בעיתונים יראו תמונה שלי עם החולצה הפוכה על הפרצוף. אולי כדאי
לי כבר עכשיו ללבוש בכוונה את החולצה הפוך, כדי שכשיצלמו אותי,
כולם יראו את הצד הטוב של החולצה. אולי כדאי לי ללבוש חולצה
נקיה, אבל אין לי. יש לי גופיה צהובה עם סמל של אדידס, והיא
מכוערת משני הצדדים אותו דבר.
אולי כדאי להתגלח, להיראות נקי, אבל עם חולצה על הפרצוף זה
במילא לא משנה אם אני מגולח או לא, וסתם חבל על הקצף.

אחרי שתי דקות ריצה עצרתי קצת, לנשום. מרחוק ראיתי אותה רצה
אלי, לא עוצרת.
כוס אוחתוק, חשבתי, למה את לא בורחת מפה, ילדה, למה את לא
מבינה. למה את מתקרבת בכלל לחרא כמוני, למה לא לימדו אותך
שאסור. אני לא חבר שלך, אסור לך לדבר עם אחד כמוני, אסור לאף
אחד לדבר עם אחד כמוני, לא משנה מה עשיתי או מה לא עשיתי.

המשפט שלי ימשך לפחות חצי שנה. בעיתונים יקראו לי הפדופיל
מביצרון, או האנס עם הכלב, משהו כזה. יגעיל אותם לקרוא לי סתם
שרגא יוסיפוב, כאילו אני בנאדם נורמלי עם שם נורמלי כמו משה
שבת או אושרת קוטלר, ובצדק. גם אני שונא את השם שלי.

היא הפסיקה לרוץ ברגע שהיא ראתה שאני עומד במקום ומתנשף. גם
היא התנשפה. היתה לה קוקיה קטנה כזאת בשיער עם ג'ולה כחולה
באמצע, כמו אורות של ניידת. זה היה חמוד לאללה, חשבתי, אבל לא
אמרתי לה.
למה גנבת לי את הכלב, היא שאלה.
לא גנבתי, הנה הוא פה, סתם, זה היה בצחוק, אמרתי.
תביא לי את באפי, היא אמרה.
בואי ותיקחי אותו, אמרתי. והתפללתי בכל הכח: אלוהים, אל תיתן
לה להתקרב אלי. אל תיתן לה לבוא.
והיא באה.

משהו זז מאחורי הדלת. אור במדרגות. מישהו מתנשם שם, מישהו
מתנשף. משהו גדול ורע עומד לקרות.
השקט הזה, שניה לפני שהמזניק יורה באקדח באויר וכל האנשים
היפים באולימפיאדה מתחילים לרוץ.
עוד מעט הם יפרצו לכאן. זו יכולה להיות בעיטה אחת ענקית שתעיף
את כל הדלת פנימה, אבל מצד שני יכול להיות שיקח להם איזה דקה
עד שהצירים ייעקרו והדלת תישבר. זה לא פלדלת, אבל הם לא
חזקים.
הדלת מתחילה לחרוק, כמעט מתפקעת מעוצמת השינאה שהצטברה אלי
מאחוריה. יכול להיות שגם הדלת בעצמה התחילה לשנוא אותי, לחץ
חברתי, אבל לדלתות אין רגשות או מחשבות, תודה לאל, בדיוק
כמוני.
אני שומע אותם מתנשמים בשקט. הם צוברים כוחות לקראתי, הם כאן.
הם הגיעו אלי סופסוף.

למה את לא לוקחת את באפי, דיקלה, שאלתי. את רוצה אותו או לא?
בטח שאני רוצה, היא אמרה. תביא אותו כבר או שאותך לאבא שלי.
הושטתי שתי ידיים באויר, והחזקתי בעדינות את באפי מתחת לרגליים
הקדמיות שלו. יכול להיות שהם בעצם הידיים הקדמיות שלו, לא
הרגליים, לא נראה לי פייר שלכלבים יש ארבע רגליים אבל אין אף
יד.
דיקלה התקרבה. היא הושיטה יד ותפסה את באפי, בעדינות, אבל אני
לא שיחררתי אותו, רק המשכתי ללטף את הפרווה הלבנה שלו. לא
מרוע, לא משינאה, סתם היה נעים ללטף אותו.
גם דיקלה התחילה ללטף אותו, אולי כדי לבדוק שלא עשיתי לו שום
דבר. מה כבר יכולתי לעשות לו.
עמדנו שנינו לבד במגרש המשחקים החשוך. אף אחד לא היה שם ברדיוס
של איזה קילומטר ומשהו.
אף אחד לא רואה אותנו. אף אחד.
ואז, פתאום, באמצע הליטוף, לא בכוונה, היד שלה נגעה ביד שלי.

חצי שנה אחרי תחילת המשפט שלי יהיה גזר הדין. העורך דין יספר
לכולם על מה שדוד שאול היה עושה לי כל שבוע בגינה, כשהוא היה
בייביסיטר, פעם לי ופעם לאחותי מירי, אבל את השופט זה לא
יעניין.
עשרים שנה אני חוטף כמו כלום, או שלא קוראים לי שרגא. הלוואי
שלא היו קוראים לי שרגא.
הלוואי שלא היו קוראים לי בכלל.

האור בחדר המדרגות שוב כבה. עכשיו הם כמוני, בחושך, כולם.
מתכוננים לפרוץ פנימה, מאחדים כוחות כמו ספינת עבדים גדולה
ומיוזעת. סופרים בשקט: ש-לוש ארבע, ו-.
עוד דקה זה יגמר.
השוטר יחבוש לי את העין, ינקה לי את הדם מהפה וישאל אותי שוב:
איפה שמת את הגופה, יה מזדיין.
בארון החום, בצד שמאל, אני אגיד.
עם מה עשית לה את זה, הוא ישאל. גרזן, סכין, מה.
עם הידיים, אני אגיד. עם הידיים ועם איזולירבנד שחור שנשאר לי
ממלחמת המפרץ.

היד שלה נגעה ביד שלי, ושנינו הפסקנו בבת אחת ללטף את באפי.
פתאום שמתי לב שיורד לה קצת דם מהאצבע. מה קרה דיקלה, שאלתי,
מאיפה הדם.
סתם, היא אמרה, זה מהרצועה של באפי, קיבלתי שריטה, זה שום
דבר.
תראי לי, ביקשתי ממנה.
היא היססה רגע, ואז הושיטה את האצבע שלה. השריטה היתה באמת
קטנה, לא משהו מיוחד, אבל זה הפחיד אותי בכל זאת. כמה שזה נשמע
מוזר, אני בקושי יכול לראות דם. אפילו בסרטים, אפילו שאני יודע
שזה קטשופ ולא דם אמיתי, אפילו קטשופ מפחיד אותי.
יודעת מה את צריכה לעשות? אמרתי, תכניסי את האצבע לפה, ותמצצי
חזק. זה יבריא לך את האצבע.
דיקלה לא חשבה הרבה, ומיד הכניסה אצבע לפה, כמו תינוקת, מצצה
אותה כמה שניות, והוציאה.
הנה, היא אמרה, כבר אין דם, ושוב הושיטה את האצבע הקטנה שלה.
החזקתי לה את האצבע ולחצתי קצת, לא חזק, חלש. באמת לא ירד יותר
דם, ואפילו את השריטה בקושי כבר ראו.
יש לך פלסטר פה? שאלתי, והיא אמרה שלא. מאיפה שיהיה לה פלסטר.
זה בסדר, לא צריך פלסטר, כבר אין דם, היא אמרה.
אצלי בבית יש אולי פלסטר, אמרתי. בואי נקפוץ אלי רגע, זה דקה
מכאן. מה אכפת לך.


בכלא יסדרו לי תא מיוחד עם כל האנסים. הם יתעללו בי כל יום,
ישפיטו אותי, יכריחו אותי, יעשו לי דברים. והשוטרים לא יעשו
שום דבר, עד שיום אחד אני אצליח לקשור שמיכה לצוואר ולתלות את
עצמי.
אמא שלי תבוא להלוויה, אולי גם אחותי מירי. דוד שאול לא יבוא,
חסר לו שיבוא. מירי לא תרשה לו.

הדלת עומדת להתפקע. היא לא תחזיק מעמד. אפילו בלי לגעת בה היא
תישבר וכולם יפרצו פנימה בבת אחת, אחד על השני, בערימה,
בצרחות, בנשיכות, הכל יוצף בשניות זיעה ודם.
זיעה שלהם, דם שלי, דם שלה.

אז מה את אומרת? רוצה לבוא אלי ונשים לך פלסטר? שאלתי.
לא, זה בסדר, לא צריך, היא אמרה.
עמדנו שנינו זה מול זו בחושך.
יאללה, קחי אותו הביתה, אמרתי ונתתי לה את הכלב. ואל תהיי
עצובה, טוב? זה היה סתם, בצחוק.
היא עמדה לידי, ליטפה אותו ובכתה קצת.
אל תבכי חמודה, אמרתי. אני מצטער. לא התכוונתי לקחת לך אותו.
אני יודעת, היא אמרה.
מאיפה את יודעת? פתאום כמעט צעקתי עליה. מאיפה את יודעת שלא
התכוונתי לקחת אותו?
כי אתה איש טוב, אני יודעת. אם לא היית איש טוב לא היית רוצה
בכלל לשים לי פלסטר.
אז אלף כל, זה שאני איש טוב זה את אומרת, אבל זה לא מחייב.
ובית כל, אסור לך לדבר סתם ככה עם אנשים שאת לא מכירה, בטח לא
לתת להם ליטוף על הכלב. נניח שלא הייתי איש טוב, נניח שהייתי
כמו ההוא שלקח את הילדה הקטנה ההיא וחנק אותה עם איזולירבנד
וגילגל אותה בתוך שטיח ושם אותה בפח זבל, שמעת על זה?
כן, היא אמרה. אבל בסוף היא לא מתה. זה היה איזולירבנד ישן,
ממלחמת המפרץ.
אז מה אם היא לא מתה, זה היה בפוקס, אם לא היו מגלים אותה בזמן
היא היתה מתה, אמרתי.
נכון, אבל אתה לא היית עושה דבר כזה, אתה איש טוב.
הדמעות שלה התייבשו כבר. רציתי להגיד לה תודה, אבל פתאום
התחלתי לבכות בעצמי.
למה אתה בוכה, דיקלה שאלה.
סתם, בא לי, עניתי. אסור לבכות? רק לך מותר ולי אסור?
היא לא ענתה, רק הביטה בי בשקט. אפילו לא דילגה כמו מקודם, רק
עמדה וליטפה את באפי.
ואם כבר אנחנו מדברים, אמרתי, למה קראת לו באפי?
זה מבאפי ציידת הערפדים, היא אמרה.
אבל הוא כלב, לא כלבה, אמרתי. לא עדיף לקרוא לו חומי?
הוא לא חום, הוא לבן, ואני יותר אוהבת באפי.
הדמעות שלי גמרו להתייבש.
טוב לכי הביתה, דיקלה, אמא שלך בטח דואגת כבר, אמרתי. לילה
טוב.
לילה טוב, תודה שהחזרת לי את באפי.
והיא הלכה.

שרגא כרע על ברכיו בחושך, מצמיד את אוזנו לדלת בדממה מוחלטת,
מעביר ציפורניים על מכסה קופסת הטונה הישנה, בשקית הזבל. עברו
לפחות שש דקות מאז ההתנשמות האחרונה שהוא שמע.
יכול להיות שבעצם לא היו שם התנשמויות? יכול להיות שהם לא באו?

לא יכול להיות.
יכול להיות שהם באו, והתנשמו, אבל ליד דלת אחרת?
הוא פתח את הדלת לאט לאט, והציץ בחשש לעבר חדר המדרגות.
אף אחד לא היה שם.
האויר היה לח ומסריח. פחות מסריח מהאויר בחדר, אבל מסריח.
לא הגיוני שהם היו כאן והלכו, הוא חשב, אם הם היו כאן הם בטוח
היו נכנסים פנימה, מפרקים לי את הצורה, קורעים אותי במכות,
בגרזן, בסכין, אחרת בשביל מה להם לבוא. בטח הם טעו בכתובת.
הוא הדליק את האור בחדר ומיצמץ קצת בעיניו, ניגש לשקית הזבל
וקשר את שני השרוכים חזק חזק.
ריח הטונה נשאב פנימה כמעט לגמרי, אבל על כל צרה שלא תבוא, הוא
קשר את השקית גם עם האיזולירבנד השחור שמצא בבוקר בארון, בצד
שמאל.
אולי מחר הם יבואו.