והנה,
כבר ארבעה חודשים שלא כתבתי דבר. הכול נעשב בתוך מחברות
משובצות, שתוקעים עליהן כמה מדבקות וחוזרים הבייתה. אלו סתם
מחברות שלא תראה יותר לעולם, אלא אם תערער. אבל מי מערער על
משהו שאמור להופכו לבוגר...

והנה,
אני כותב את היצירה החדשה שלי, מלא בתכנונים איך להוסיף כל
מיני "גימיקים" באמצע, כדי שיהיה לכם מעניין, קוראים יקרים.
אבל נמאס כבר מהכתיבה הזו. ולחשוב שעוד מחברת אחת צריכה
להתמלא. מחברת אחרונה וזהו, בתקווה שלא יעבור איזה שד קטן
ויחליט שהמחברות הקודמות לא מספיק טובות.

והנה,
כשאני כבר במוזה של הכתיבה, ולא כל כך משנה לי אם העברית בסדר,
או טעויות הדפסה שטוטיות יצוצו להן פה, בלי לשים לב.
אתם רואים, זה מה שקורה לבן אדם לפעמים, מרוב שפשוט בא לו
לעשות משהו, והוא כבר עושה אותו, סוף סוף, הדברים הפעוטים,
נמוגים לרגע, מה שנורא עצוב, כי הרי כולם אומרים שהדברים
הקטנים, הם אלו אשר עושים את החיים למקום שכיף יותר לחיות בו.
מי אני שאעמוד מול אמרה כל כך...תמשיכו לבד.

והנה,
מצאתי לעצמי איזה רינואל פה בסיפור הזה שאני כותב. כל פיסקה
מתחילה כמו הקודמת. אתם, בתור חובבי ספרות מושבעים, קוטלי טקסט
ומחשבה, בתך יודעים למה אני מתכוון, אבל ת'אמת, זה בכלל לא כך.
זה פשוט הרהור על הרהור על הרהור על הרהור....

והנה,
הגעתי לפסקה חדשה, מחשבה חדשה שאני עומד לומר. או שזה לכתוב
במקרה הנוכחי. בכל מקרה, מה שאני רוצה לומר זה, פשוט לא בא לי
לקחת את הצעד הבא. מחברת אחרונה וזהו. זהו? אני שואל...אולי
בכל זאת שדים הם ייצורים נחמדים. תדה אתגר, אני מקווה לזכור את
זה ליום ראשון הגדול, קצת לפני הגמר...


והנה לכם,
זוהי היצירה החדשה שלי. תקראו לה איך שבא לכם. לא נותר לי יותר
מה לומר, חוץ מ- בהצלחה לכם, במה שלא יהיה.
העיקר שיהיה טוב.




                  יהיה!