ישבתי עם הדף הריק מול העיניים ותהיתי. מה אני בכלל יכולה
לכתוב? שום דבר לא יוכל להנציח את מה שיש לי בפנים. שום דבר לא
יוכל לתאר את הכאב שלי.

הכל התחיל ביום גשום אחד באמצע דצמבר. האדמה הייתה לחה. במקום
הכי עצוב בעולם, עמדו עשרות אנשים בוכים. מסתכלים עליה. פעם
ראשונה. חבל שאת לא יכולה לראות את זה. כמה אמרת שלא מסתכלים
עליך, שחושבים שאת מכוערת ושאף אחד לא שם עלייך. עכשיו תראי את
כולם, עם העייניים למטה, מסתכלים רק עלייך. ואת, את שוכבת שם,
כמו נסיכה עם זר פרחים ביד, לבושה בשמלה היפה ביותר שלך.
"לא לבכות. אל תבכי! תראי לכולם שאת חזקה! היא לא הייתה רוצה
שתבכי בפעם האחרונה שתתראו, תפסיקי!" ניסיתי לומר לעצמי, אבל
הדמעות, הן לא מקשיבות. הן פשוט זולגות וזולגות. בלי קול.
בבגדים שחורים ומטריות, כולם עומדים במעגל, מקשיבים לרבי שאומר
תפילה חרישית. מה הוא מדבר בכלל? הוא לא מכיר אותך, הוא לא
יודע מי היית, הוא לא יודע מי אהב אותך, הוא לא יודע מה עשית
בחיים. הוא בסך הכל מישהו שמשלמים לו להגיד כמה מילים יפות על
אדם שאינו מכיר, וזהו. כולם עם מטריות, נלחמים בגשם, ורק אני
עומדת לבד. כולי כבר רטובה עד העצם, אבל לא אכפת לי. לא מגיע
לי עכשיו להיות עם מטרייה שאת בשמיים. לא מגיע לי אפילו לחשוב
על עצמי. אולי ככה, כשאת בשמיים, כל טיפה שנוגעת בי זה את
שולחת, כדי להזכיר לי שאת עדיין איתי, ושלעולם לא תלכי.
שטויות, את אפילו לא כאן. הרבי לא מזכיר מה שכולנו יודעים. הכל
בגלל שהיית במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון. אותו כביש ישאר
תמיד הבית שלך.

בלי להבין אפילו, מילאתי את הדף.
מה אני אעשה איתו עכשיו? נראה לי שאני אקרע אותו, אם לא יפריע
לך. מה שהיה לי להגיד לך, את בטח רואה מלמעלה. הלוואי שאת
רואה. אני צריכה אותך.
אני לא יודעת מה ניסיתי להגיד לך במכתב הזה, אולי... כן, אני
בטוחה:
להתראות- אני לעולם לא אשכח אותך!