הוא הלך באדמותיו החריבות, גלימתו האדומה מתנופפת מאחורי גבו
הגבוה, עיניו השחורות ננעצות כסכינים בשטחים שהיו ממלכתו
האדירה, אימפריה שכמותה לא ידע העולם עוד לעולם - אדמות
חריבות, נהרות של לבה רותחת צבעו את השמיים האפורים מעשן באדום
מחליא... דם טרי נשפך על העפר הרקוב שכמה מן החיים עדיין העיזו
לקרוא לא אדמה, נחלים מבריקים שניצתו באש חונקת כשפגעו בנחלי
הלבה - העולם כולו נראה כאילו עלה באש נוראה, כאילו יום הדין
שכה רבים נהגו להלל בזמנו הגיע... אח... זמנו - לפני זמן כה רב
הוא היה כאחד האדם, אבל הוא הגיעה לשם, המקום שבו איש מעולם לא
היה ולעולם לא יהיה.
הוא שלט באימפריות אינספור, אדמותיו החריבות הראו לו את טעויות
הבחירות שעשה לאורך שדירת הזמן האינסופית, כך הוא הלך בשדות
חרוכים, החיים המעטים שעוד נשארו במהלכו ברחו מפני נוכחותו
האפילה, ניסו להתקיים במקום שבו המוות שלט. הוא ניצח סופית,
אבל טעם הניצחון הסופי היה כה מר, כה גדול היה המחיר שהיה עליו
לשלם תמורת הניצחון שלו... ניצחון חלול, על הכל - האלים לא
יכלו לו, הזמן לא נגע בפניו, אימפריות שלמות יכולות לבלות
עידנים בניסיון להרגו, לכלאו, לנסות לבטלו בדרך כלשהיא - אבל
לא, הוא שילם את המחיר הסופי, הוא נתן את הכל וזכה בכל הקופה,
אבל האם זה היה שווה את זה? הוא לא ידע, הוא לעולם לא ידע.
הוא פנה, האדמות החריבות של ממלכתו היו אותו הדבר בכל העולם,
כל השטחים שלו הוחרבו בידיו שלו, המחיר הנורא נשקף אליו מכל
פינה שאליה תודעתו המורחבת יכלה להביט... האם המחיר היה שווה
את זה? האם נצח של סבל עדיף על חיים קצרים שבהם האושר אפשרי?
הוא שאל את עצמו את השאלה, והחליט שזה לא יהיה הסוף, המחיר
שולם, טבין ותקילין נתן את הדרוש, ועם זאת - החלל הריק שנפער
בקרבו נועד להתמלא בשנית, במה היה הדבר... אפילו הוא לא ידע.
בכל מקום היו האותות של החורבן שהמיט במו ידיו על אדמותיו,
בתמורה לשלטון, בתמורה לכוח נטל את הכל מהכל, ושמר על עצמו
בשעה שהשאר קרס והתמוטט לעפר המת
שמתחת לרגליו, פסיעותיו הארוכות רחשו כששאון ניפוץ עלה מידי
פעם במטח של עפר אפור, עצמות של יצורים שנקברו מכוח הנתינה
הנוראה שנתן לאחד והיחיד שהיה גדול
יותר ממנו.
קולות חלושים מכפר שנאבק על חייו עלו בפחד כאשר שמעו את השאון
מנפץ העצמות המשוקץ שלו - הוא ירד אל הכפר, ניסה למצוא את הדבר
שהעלה קול שעודו חיים חייתו - חיפש ומצא לא יותר מאשר אבן
קטנה, בוהקה כאבן חן ועם זאת פשוטה... גלעד עצמות היה מקום
מנוחתה כאשר קולות מעולם אחר זרמו דרכה... העולם שלו, העולם
שהיה לפני שהלך לשם וחזר... הוא החזיק את האבן בידיו והפך
אותה... כה רבות היה עליו לפרוק מעל ליבו... ועל אבן פשוטה,
שלא נוגעה במחיר הנורא, החל את סיפורו כשניצוץ הטירוף בעיניו -
סיפורו של האיש שהגיע ל
שם ובחזרה.
הוא דיבר ושפך את ליבו בפני אבן קטנה, שבוהקה בוהק שמש שנשתבר
מעל מים זכים של פלג, אור של שמש שנכחדה בעולם עקב אותו מחיר
נורא, וכך החל הסיפור של האדם שהיה שם והגיע חזרה...
"האיכן אוכל להתחיל את סיפורי, שנות אדם ואלפי משכי חיים
מאחורי... וובכן, כמו כל הסיפורים, גם את סיפורי אתחיל מן
ההתחלה, שם הייתי עדיין כאחד האדם... הייתי אדם פשוט, קולות
הצחוק של אחי בני האדם עדיין רודפים את נפשי בעודי מתהלך
באדמות אין קץ של ממלכתי ההרוסה - לא מלך ולא מג, לא אביר ולא
אמן, איש איכרים פשוט, ואין אדם היודע שמחה טהורה מהי טוב מבני
האיכרים של אותה ממלכה, שהלכה לה לאיבוד בערפילי הזמן לפני
שאיש בממלכתי יוכל לגלות או אפילו לשער, אבל כך גדלתי, ובליבי
קריאה אחת ויחידה "
לשם..." הייתי צריך להגיע לשם, אך מהו
אותו שם, זאת לא ידעתי אז... וכנראה לעולם לא אדע - מסעות
עברתי ברחבי עולם, חיפשתי מקום בו הקריאה "
לשם" תיפסק, שם
ליבי יניח לי ומרגוע ימצא בעולם עבורי - התייעצתי עם מאות
קוסמים, כוהנים, אורקלים ונביאים, חכמים וגאונים ואנשים פשוטים
גם כן - חקרתי וחיפשתי... ולא מצאתי תשובה, צברתי את חיי לפני
- וכוחי גדל משום שלא יכולתי להפסיק, אם הייתי צריך להגיע
למקום זה או אחר ולא יכולתי לעבור במקום בו לשון יכלה לחצוב
מעבר, הייתי חוצב בכוח הזרוע, בניתי כשפים, הקמתי צבאות, הרסתי
אומות והקמתי ממלכות בדרכי, חיפשתי את המקום בו אוכל למצוא
שלווה - הפכתי לאדם נרדף, לאדם שחזון בלתי מושלם מאלץ אותו
לפעול לפי תבנית שאין לא התחלה ולא סוף - הייתי משוכנע לעיתים
קרובות שהטירוף הוא המניע את נפשי השואפת לשם לעשות את הנוראות
שעשיתי, וגם את הטובות - נודעתי כמושיע ביבשות מלאות, וכצורר
וכובש אכזר באחרות - וטרם בא מסעי אל תומו - אל מימדים אחרים
של תודעה הרחבתי את קיומי, במישורים אינספור ביקרתי, חיפשתי את
האחד והיחיד שישקיט את רצוני לשם, חיפשתי את המקום עליו איש לא
ידע, מקום שבו איש לא דרך ולעולם לא ידרוך אחרי - חיפשתי
וחיפשתי וחיפשתי... והשנים החליקו מעלי כשם שמים מחליקים מעל
פי הלהב המכושף שהכנתי במסעותי - חסרות משמעות, קטנות, כמויות
קטנות של חומר שאין להם לא השפעה ולא קיום מבחינתי, כה רדוף
הייתי על ידי חזיונותי ששנים התקיימתי ללא מזון, ללא שתייה
וגופי נקרא אז כבן האלמוות שהוא היום - אם כי האלמוות ההוא יכל
להסתיים מכל אבחת חרב או חץ - אבל הייתי נחוש בדעתי למלא את
יעודי ולמצוא את המקום, את המקום שרדף אותי מזמן ילדותי ואף
פצע לא עצר אותי מלכתי, אף נזק לא היה זמן שלא נרפא על גבי גוף
ששכח להקשיב לסדר הדברים הטבעי - וכך עם השנים שאיבדו את קיומן
מבחינתי, הפכתי לפחות ופחות אנושי, שילמתי יותר ויותר מעצמי,
מאנושיותי לאותו אחד ויחיד שנתן לי את הכוח להמשיך, חיפשתי את
המקום במימדים, ביקומים, בשנים ובזמנים - אבל לא הוא לא היה שם
- התייאשתי אינספור פעמים ומצאתי שאיני יכול למות, החיזיון
שרדף אותי היה חזק ממני, לא מתתי, ולבסוף התייאשתי מלהתייאש
והמשכתי לחפש.
ובסופו של דבר הגעתי ל
שם.
איני יכול לתאר את התחושה כי אין שם תחושה, הגעתי אל השקט, אל
השלווה, אל המקום בו הכל נעצר והמוות שוכן שם באגרופו העליון,
המקום בו החיים נפסקים, כל תנועה נעלמת והקיום עצמו מוגדר רק
לפי ההפרעה שיצרתי שם - לא היה שם דבר, ריקנות אדירה ומושכת,
שמשכה את נפשי לאורך כל אותן מאות טרופות - לא היה דבר, והדרך
היחידה לדעת זאת היא העובדה שאני הגעתי לשם, בעודי בחיים,
בעודי חומרי, בעודים קיים הגעתי אל הריקנות שמעבר לקיום, אל
הסדר המופתי שבכאוס הסופי שמתווה את התבנית של הקיום - הייתי
שם... כן הייתי
שם!!!" פני האדם מתעוותים בחצי טירוף, ואז
כבחלוף אדווה של גלים זועמים על פני מים רוגעים, ממשיך הוא
בסיפורו בלי לנשום, בלי לעזור - כשהטירוף קודח בנפשו.
"ואז חזרתי, לכאן, הקמתי אומות, הקמתי אימפריות ושלטתי בתבונתי
שנצברה לאורך השנים, העמדתי שושלות והענקתי קיום לנפלאות
היקום, הבאתי את האדם לצורתו הסופית וחזיתי באוטופיה שרבים
העזו לחלום עליה, ואיש לא האמין שניתן ליצור אותה - יצרתי את
העולם בקיום מושלם, חסר חרכים - מפחדי שלי, מן הפחד שחוסר
הקיום שנמצא שם יבוא לרדוף אותי שוב, אחרי שהעזתי לברוח
מאחיזתו הסופית, מטלפיו חסרי הצורה והצבע, שכן טלפיים של חוסר
קיום מהם - ושלווה... שלווה של שפיות, שלווה של היגיון, שלווה
שלא לוותה בפאראנויה לקיומי הייתה תמיד צעד אחד רחוק ממני, עד
שהשתגעתי ופתחתי את העולם סופית בפני הכלום, לא סיפרתי לאיש,
לא עשיתי דבר, פשוט התפרקתי, הנחתי לכל הדברים אותם בניתי
לקרוס, פניתי לשחורים שבכוחות ולעליונים שבמלאכים למלחמה
הסופית, ואפילו האלים לא יכלו לקריאתי - הבאתי את אחרית הימים
במו ידי, וזה היה המחיר ששילמתי על שלוותי... לא היה יותר דבר,
יצרתי את חוסר הקיום שלי בעצמי, ובלבד שאני לא אפול לאותו מקום
בו הייתי... לא לחזור לשם... ובמקום זאת הפכתי את המקום הזה
למקום גרוע ממנו, והאשמה כולה שלי, והנצח הוא שלי להגות בה."
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.