חדר מספר 6 מחלקת ילדים.
היינו חמישה ילדים שוכבים חולים אחד בתוך השני כל אחד נאבק
במחלתו ובין טיפול לטיפול היינו רבים על הבובות על הכדורים
הגדולים והוורודים ועל יחס האחיות אני זוכרת אחות שקראו לה חיה
בכיס שלה תמיד היו סוכריות מנטה כאלו שקראנו להם 'סוכריות אש'
מעולם לא אכלנו אותם הספיקה לנו הטעימה הראשונה מהם אם אתאמץ
מספיק אני חושבת שאוכל להיזכר בצריבה העזה ההיא בלשון שהתפשטה
אל כל חלל הפה עד היום אני לא יודעת אם היא הייתה מחלקת אותם
כתור פרס או כתור עונש ואם בכלל ידעה את טעמם העז כך או כך
היינו אוספים אותם עורכים בינינו תחרויות למי יש יותר סוכריות
אני זוכרת את הרגשת הגאווה שחשתי כשגליתי שאני אוחזת במספר
הסוכריות הגדול ביותר ותחושת האכזבה שהיה מישהו שהצליח להשיג
מספר סוכריות גדול משלי.
אני ונעמה רבנו על הבובה עם השיער השחור אני מאוד רציתי את
הבובה עם השיער השחור כי סבתא באה לבקר ופעם שמעתי אותה אומרת
שהיא מאוד אוהבת שני משחקת עם הבובה עם השיער השחור אבל נעמה
תפסה את הבובה קודם ואני מאוד רציתי אותה אז לקחתי את הבובה
בכוח ונעמה נפלה ובכתה ואז האחות חיה באה ואמרה שלא יפה ונעמה
הייתה קודם ולקחה ממני את הבובה נתנה אותה לנעמה וגם סכריה ואז
נעמה ניצחה אותי בתחרות כי היינו בתיקו ובכיתי, ובכיתי עד
שנרדמתי. הרופא העיר אותי לטיפול שהוא נורא כואב אבל אמא תמיד
בוכה שהולכים לטיפול אז אני משתדלת לא לבכות כי לאמא עצוב ואז
אבא אומר "איזו ילדה גדולה יש לנו" וקונה לי גלידה או עוגיה
ואני מאוד אוהבת גלידה אז אני לא בוכה כדי שאמא לא תבכה
כשחזרנו מהטיפול ראיתי את אמא של נעמה בוכה המון וגם אבא של
נעמה בכה שאלתי את הרופא עם לנעמה יש גם טיפול אבל הרופא לא
ענה בערב נכנסה האחות המיוחדת ואמרה שנעמה הלכה למקום טוב יותר
שמחתי שנעמה הבריאה והלכה למקום טוב יותר גם אני רציתי ללכת
הביתה אבל גם קצת הצטערתי שנעמה הלכה לפני שהספקנו להשלים על
הבובה האחות אמרה שאני יכולה לכתוב לנעמה מכתב אבל לא ידעתי
לכתוב אז לא כתבתי קוויתי שנעמה סולחת ומבינה שזה רק בגלל סבתא
רציתי את הבובה עם השיער השחור ושאני בכלל לא אוהבת אותה כל כך
אחר כך זרקתי את הכדור הכחול וצחקתי שהוא נתקע במיטה האחות
ליטפה לי את הראש ואמרה שזה בסדר גם לצחוק.
בלילה הלכנו לישון המיטה של נעמה נשארה ריקה רק הסדין הלבן של
בית החולים החזיר לי מבט חיוור.
                                     

על השיש הלבן חרות באותיות שחורות שכבר דהו שמו של עומרי הוא
נולד בשנה שאני נולדתי 1986 הוא נפטר ב-1991 אני זוכרת את היום
שבו הסבירו לנו שעומרי עובר למחלקה אחרת כי "המצב שלו מאוד,
מאוד קשה" האחות שהייתה גם עובדת סוציאלית כינסה את כולנו
ברווח שבין המיטות כבר אז ידעתי שהיא עומדת לספר לנו על עזיבתו
של עוד חבר לחדר זה היה אחרי מותם של נעמה ועינת אז כמובן לא
ידעתי שהם מתים האמנתי לקלישאות האלו על מקום טוב יותר וציפיתי
לנאום דומה רק עם שמו של עומרי אבל היא בהחלט הצליחה להפתיע
אותי דווקא שכבר חשבתי שהיא לא יכולה להפתיע אותי יותר עומרי
לא הלך "למקום טוב יותר" עומרי עבר מחלקה "המצב שלו מאוד, מאוד
קשה" לא ידעתי אז להעריך את "המצב המאוד, מאוד קשה" הנחתי שגם
אם המצב קשה מאוד בקרוב הוא ישתפר כי מה כבר ילדה בת חמש יודעת
על מוות, מה כבר אני בת חמש ידעתי על מוות? לא ידעתי כלום
למרות שכל חברי נקטפו על ידו אחד אחרי השני בחדר  נותרו שלושה
מיטות ריקות שמעולם לא התמלאו בחולה חדש למרות שהחדרים האחרים
במחלקה שימשו כתחנות רכבת, חולים באו וחולים יצאו מי הביתה מי
למחלקה אחרת ומי לקבר רק החדר שלנו חדר מספר 6 נותר דומם עם
שלושה מיטות ריקות ושתי מיטות מאוכלסות מיטה אחת אכלס אורי את
המיטה השנייה אני שאר המיטות החזירו אליי את המבט החיוור והריק
שלהם בלילה.
הרמתי מבטי במרחק שלושה קברים ממני עמד קברה של נעמה 1987-1991
גם האותיות על הקבר שלה כבר דהו הצביטות הקטנות בלב שהתחילו
בקבר של עינת התעצמו הפנתי את גבי לשורת הקברים הקטנה ויצאתי
מבית הקברות.
הקבר של עינת היה הקבר הראשון שביקרתי בטיול הזה כל שנה ביום
שבו השתחררתי מבית החולים אני עולה לקברם של ארבעת חבריי לחדר
אלו שלא יצאו ממנו, לפחות לא על הרגליים, מחדר מספר 6 רק אחת
יצאה בחיים, רק אני, אני לא יודעת למה בחרתי בקבר של עינת כקבר
הראשון בטיול הזה בדרך כלל הקברים של עומרי של נעמה הם
הראשונים שבהם אני מבקרת אולי בגלל שקראתי בעיתון שאחותה
הגדולה נהרגה בפיגוע ונזכרתי בה אולי בגלל הרבה דברים בכל אופן
הקבר של עינת היה הראשון בטיול, כשיצאתי מבית הקברות עברתי ליד
תלולית החול שהיה קברה של אחותה חשבתי אולי להיעצר גם ליד הקבר
של אחותה ובסוף העדפתי שלא יש לי עוד שלושה קברים לבקר אין
סיבה להוסיף לרשימה עוד קבר ארבעה זה כבר מספיק.
האוטובוס כבר עמד בתחנה נאלצתי לרוץ מעט כדי להשיג אותו נשארה
לי עוד תחנה אחת בטיול שלי הקבר האחרון שחיכה היה קברו של אורי
הוא נפטר אחרי שהשתחררתי מבית החולים אולי זאת הסיבה שאני תמיד
מבקרת את הקבר שלו אחרון אבל אולי זה פשוט בגלל שהוא קבור הכי
רחוק ממני.
שומר בית העלמין מסתכל עלי במבט מוזר אני לא מאשימה אותו אני
לא חושבת שהוא רואה הרבה נערות צעירות באות לבדן לבית הקברות
ועוד פונות וכיוון החלקות הישנות יותר, שיסתכל מה אכפת לי,
הקבר של אורי נמצא בסוף השורה זה קבר קטן אורי נפטר כשהוא בן
שלוש 1989-1992 את אורי אני זוכרת הכי טוב מכולם במיוחד את
השיער הבלונדיני שלו איזה שיער יפה היה לו הוא נולד למשפחה
דתית כך שהשיער שלו נגזר עד לגיל שלוש שנים אבל אני לא חושבת
שהם גזרו לו את השיער ביום ההולדת השלישי שלו אז הוא כבר היה
חסר הכרה. תמיד תהיתי איך משפחה כל כך דתית לא ציינה את
התאריכים העבריים על הקבר של הילד שלהם, אולי זה בגלל שהם
איבדו קצת את האמונה אני לא יודעת.
את ההורים של אורי אני דווקא מכירה פגשתי אותם בשנה שעברה הם
עלו לקבר ביום שגם אני עליתי אליו לקחת לי הרבה זמן לגמגם
תשובה לשאלה מה אני עושה שם אבל כשסוף סוף הצלחתי להוציא את
התשובה החוצה הם מאוד התרגשו והזמינו אותי אליהם הביתה לארוחת
ערב האמת שכבר הייתי עייפה ורציתי ללכת הביתה אבל איך מסרבים
לזוג הורים שמבקשים ממך להחיות את זכר בנם המת מעל קברו כך
שמצאתי את עצמי נגררת אחרי איתי אבא של אורי אל המכונית הקטנה
והלבנה שלהם ותוך דקות אחדות כבר ישבתי בסלון שלהם אוכלות
ענבים ומסתכלת על תמונות של אורי כל מה שיכלתי להגיד להם זה
שאני זוכרת את השיער שלו ולהסתכל על העיניים הדומעות של חגית
אמא של אורי אחר כך נכנס האח הגדול של אורי יאיר והשיחה זרמה
קצת יותר לבר מצווה של הבן הצעיר הוזמנתי, ישבתי עם המשפחה
סופגת מבטים מכל הכיוונים ובעיקר מיאיר אחר כך ניתקתי איתם קשר
תחושת אי הנוחות הייתה גדולה מדי בשבילי הם רצו להחיות דרכי
את אורי ואני לא יכולתי ולא רציתי לספק זאת.
עמדתי ליד הקבר חושבת על המון דברים על מוות בעיקר אחרי הכל
אני בבית קברות.
חשבתי גם על חדר מספר 6 ועל זה שמעולם לא מילאו את המיטות
הריקות בו בחולים חדשים אולי כבר אז הבינו שהחדר הזה מקולל
שהחדר הזה אוכל את יושביו ושאיש לא ייצא ממנו בחיים.
מחר אבא מסיע אותי לבית החולים.
ברוכה השבה לחדר מספר 6 אף אחד לא יוצא ממנו בחיים גם לא את.