"השנה היא 3149, זמן טרה, מרחב החלל של השמשות המאוחדות, מערכת
סירג'קון, סירג'קון 4, תחנת החלל הספרואידית "שקיעה", סקטור 5,
אגף ימין, חדר מספר 539, ליד שולחן פלדה מהוהה, כותב במחשב
עבודה דגם Worker X"

זה היה הלוג של היומן שלי כשהתחלתי לכתוב אותו.

אף פעם לא ממש הבנתי למה הספירואידים כותבים את השטויות האלה,
לכל אחד היה את החלק שלו באגדה של הקלאן, וכולם יחד היו הקלאן
- למה שמישהו ירצה לכתוב את הזיכרונות שלו? כמו הרבה דברים
אחרים שהספירואידים לימדו אותי (ושאני עדיין מנסה להכחיש
שלמדתי) - גיליתי עד כמה מעוותת הייתה החשיבה שלי בעבר... אני!
לוחם שגודל במבחנות לקרב בידי מעמד המדענים הנעלים ביותר בשבט,
לידת-אמת ככה מכנים את זה בקלאנים - נולדים וגודלתי ואומנתי
לדבר אחד, דבר אחד בלבד, בלי חיים ובלי נשמה מעבר לדבר היחיד
שלמדתי לעשות.
וכמו שתכננו כך קרה, לוחם אדיר יצא מתוך מכונה ולא אם ולא אישה
- כי אם שיכפול גנטי של אבותיו - לוחם בדמו וביכולותיו, אנושי
למראה, אבל בעל יכולות על אנושיות - איש שמוחות מתקשר עם
המכונות טוב יותר מאשר עם אנשים, צייתן כמו חייל-עבד של המשלב
הדרקוני, זריז כמו נץ שממהר לעבר טרף וחסר רחמים כמו שרק אני
שהקלאנים יודעים להיות - נולדתי, גדלתי, למדתי ואולפתי להיות
דבר אחד בלבד, ערכי הכבוד שלי כולם מושתתים על הדבר, אישיותי
כמכלול היא תוצאה של הד.נ.א שלי, שבחרו בשבילי - יהי כן דם
אבותי זורם בעורקי ואת יעודי אמלא בניהוג הבהמה!

אבל יחד עם כל זה, שום דבר לא התקרב לטראומה של סירג'קון 4,
אותו קרב ארור שגזל ממני את הכל ואילץ אותי להתחיל מהתחלה בגיל
23... הייתי לוחם מכונה מיומן עד אז, לחמתי ביותר קרבות מאשר
שמרבית התולעים הרקובות שמטיסות את מכונות המלחמה החורקות של
הספירואידים אי פעם יראו - וחיסלתי קרוב ל-100 מכ'ים בעצמי,
בקרבות אחד על אחד, הייתי מנהיג חנית קרב בזכות עצמי, פרשי
הפלדה של קלאן כריש היהלום.
לכל הרוחות הייתי צריך לדעת מה יקרה באותו יום, תחושה רעה
ליוותה אותי כשיצאנו מספינת ההטלה שלנו לתוך היער הסבוך שהיווה
את שדה הקרב, זה היה המקום העלוב ביותר לנחות... אבל זה מה
שאפשר לצפות ממפקד שהו בסך הכל איש מלידה-חופשית - ילד בן 20
ששיחק במכ'ים כשהיה בעריסה, ככה התברר לי מאוחר מידי.

לנהוג במכ' זה עניין של כבוד ככה לימדו אותי בקלאן שלי והם
צודקים - אבל זה לא כבוד שלך אל האנשים האחרים... כמו שלימדו
אותי בבית הספר הארור של הספירואידים, זה כבוד בינך לבין
המכונה, הרשות לחלוק את התחושות הכי בסיסיות שלך ושל המכונה
ולנהוג בה כמו שרוכב נוהג בבהמתו (לפחות ככה מספרים במערבונים
האלה של הספירואידים) - זה עניין של תחושה, זה עניין של
הדדיות.
כשאתה מרכיב את קסדת החושים אתה מופרד מן העולם, ההיזון החוזר
בין המעגלים של המחשבים שולחים לבצע את פקודות המוח החי שלך
לגוף מתכתי ענקי, מלא עוצמה וחן סמוי מן העין שרק רוכבים
וותיקים כמוני כבר לומדים לזהות... יש כבוד ועוצמה בהתנהלות
האיטית של המכ'ים במשקל של עשרות טונות, יש פזיזות ואופי לוהב
בקיפצוצים המהירים של המכונות הקלילות השוקלות רק 30 טונות
ונעות כמו ציפורי טרף מתכתיות על פני השטח ההרוסים של כוכב
שכוח אל.
כל אלו נמסים לתוך תודעתו של לוחם המכונה כמו שמים זולגים לתוך
כוס... הכל יוצר תמונת מצב, אתה כבר לא צריך לקרוא את התרשימים
שמוסרטים לך על רשתית העין, אתה לא צריך להגיד שאתה רוצה להזיז
את המפרק הימני ב-60 מעלות... אתה רק צריך לחשוב, והחשיבה שלך
היא החשיבה של המכונה - בעזרת אוסף של מכשירים אנושיים, גוף
מתכת ענקי וחסר תודעה מתעורר במגעה של חשיבת גוף הבשר הרך
והפגיע, אכן - להיות לוחם מכונה אומר לחיות על החרב, מסתמך על
חיית הקרב המתכתית שתוביל אותך אל מחוץ לסיוט המדהים ביופיו של
קרב מכונות, שבו ציפורי טרף מנצלות טפרים טכנולוגיים בצורה של
תותחי חלקיקים אכזריים, מקורים משסעים בצורה של משגרי טילים
ענקיים היורים כוורות של דבורים חסרות רחמים על גוף של פלדה
פגיעה.
כשאתה לומד את כל אלו, אתה יכול להתחיל לזהות את התנועות של
לוחמים אחרים, לדעת מי תינוק מפוחד שיושב בתוך עריסה גדולה
וקטלנית מפלדה, מי לוחם חסר פחד שמעדיף לקרוע את הטייסים
האחרים בידיו החשופות והכי חשוב - מי יודע לזהות אחרים כמוך,
מי פרש פלדה בנשמתו.
7 שנים של ניסיון בקרבות מדומים, אמיתיים, מארבים, הפתעות
ולחימה במצבים הגרועים ביותר לא הכינו אותי לקרב הזה, שבו בהמת
הקרב הקלה שלי חוסלה מאש בוגדים, והספירואידים לא עשו דבר מאשר
לצפות במאורע... חברי הצוות שלי, להק ציפורי הטרף שלי, בגד
במנהיג, והשאיר את גופת בהמתי הפצועה להירקב בשדה הקרב, או
גרוע מכך, להיאכל על ידי כלבי הספירואידים - ואותי, על פי חוקי
הכבוד של הקלאנים נכנעתי בשקט רצחני, אך בהכנעה שאולפתי אליה
מילדות - הייתי לאיש קשרים, איש אחווה - אומצתי אל הקלאן החדש
שלי, לא מבזבזים ילודי-אמת בקלות, לא בקלאנים ולא בספירה.
הם כלי מלחמה בדיוק כמו הבהמות, ומטפלים בהם באותה הצורה -
מבריקים אותם, מחדדים אותם, משדרגים אותם - אבל לעולם הם יהיו
פחות מאנשים, ויותר כלים של מלחמה.

הם הושיבו אותי באיזה מחנה אימונים, משהו שהם קראו לו "מחנה
חינוך מחדש" ולשם הם זרקו את כל השבויים שהם תפסו, כמו ילדים
קטנים שממיינים צעצועים חדשים לפי איזה מבריק יותר, באותה
תקופה הם אפילו לא יכלו להבדיל בין האלמנטאלים לבין הטייסים
שלנו... חבורה של שוטים (או לפחות ככה הם נראו לי) סיווגו אותי
כלוחם סוג ב' ושלחו אותי לאימונים שהזכירו לי את מחנה הרענון
בגיל 12, רכים כמו חמאה ואמיצים בערך כמו כבשים - הם ניסו לחנך
אותי לערכים "אנושיים יותר" ככה הם הגדירו את זה וניסו לאלץ
אותי לעזוב את האמונות שלי בעליונות של הקלאנים על
הספירואידים, ויותר מזה - חשבו שהם יצליחו להפוך אותי לאחד
משלהם... הם הצליחו כמובן, אבל זה מה שכבודי דרש - הפסדתי
בקרב, לא חשוב כמה לא הוגן, ואני שלהם כאיש קשרים, איש שיוטמע
לאחר מכן בקלאן האחר.
לא האמנתי שזה יקרה לי כמובן, אף אחד מאתנו בקלאן לא האמין -
אבל זה קרה, ומאז אני משרת ביחידה 9423 של הלגיון השבעים
ושמונה של איחוד השמשות... מטיס את ציפור הטרף החדשה שלי לקרב
חדש.

מאז כל הסיפור הזה עברו בערך חמש שנים, השנה עכשיו היא 3154,
ואני שרוט ועייף אחרי אינספור קרבות מול אחים, מול חברים, מול
קלאנרים אחרים, מול ספירואידים אחרים... אבל אני עדיין לוחם,
עדיין משונן לא פחות משברי זכוכית, ועדיין לוקח את כל תינוקות
הפלדה בעיוורון מוחלט.
אני אנהג היום את הציפור שלי לקרב נוסף, הפעם על אותו כוכב
ארור שבו נלקחתי בשבי לפני 5 שנים בשבי, סירג'קון 4, כוכב קר
מזג בעל קטבים רחבים, מעולים לתמרונים ולשימוש בכלים כבדים
כיוון שהטמפרטורה החיצונית מקררת את בהמת הקרב שלי בקלילות,
בסביבה כזאת אני מעדיף להסתובב עם הכבדות שבציפורי הטרף,
בגדולים שבפראי הפלדה ובמסוכנים שבחודי החניתות, מקומות כאלה
נותנים לך את ההרגשה שאתה יכול כל, החום של המכונה לא מהווה
בעיה, אתה יכוך לרוץ חופשי על קרב ולגרוס כל דבר לאבקה - אין
הרבה תחושות טובות יותר.

זהו, יורדים למכונות, אני ושלושת אנשי הצוות שלי, שנים מהם
קלאנרים כמוני, אחד מקלאן דוב הרפאים והשני מלהב הירקן, שניהם
אנשים טובים, שניהם למדו כמוני מה שרק אפשר מהספירואידים -
שלושתנו עדיין מאמינים בעוצמה בכוח המכוון שעל הקלאנים להפנות
על הספירה הפנימית של בני האדם, לכוון אותם שוב לתור הזהב
העתיק של ליגת הכוכבים הראשונה... אבל בניגוד לחבורת הפנאטים
שפיתחו את הרעיון בראשים של הקלאנים שלנו, אנחנו לא כאן כדי
להרוס ואז לבנות, אנחנו כאן כדי לכוון את הספירה הפנימית -
תועה ואבודה כמה שלא תהייה.
אני אנהג היום בציפור החביב עלי, המכונה האדירה שכווננתי בעצמי
עשרות פעמים ותרגלתי בעשרות קרבות - החתול המטורף שלי, בעל
מערכות שאני נוהג לכנות תרמו-גרעיניות, מלא בלייזרים, עמוס
מחשבים מוזרים ושאר שטויות שהספירואידים אוהבים לשים על
המכונות שלהם - אני אישית אוהב את ממשק המכונה-אדם שלי, תכננתי
בו הכל מאפס, הם עזרו לי עם זה אחרי שהגעתי לתפקיד שלי היום...
מנהיג החנית.

הרגשת המתכת החלקלקה סביב הגוף שלי כששקעתי בתוך מערכות המחשב
השונות שהפכו את המוח שלי, את גוף הבשר הרגיש והחלוש לחלק
ממכונת הקרב המשומנת והאכזרית - לא היו יותר שמות בשבילי, בקשר
ענו שאר חברי החנית, אנחנו מצפון הבנתי, מצפון למטרה, מצפון
לטרף - וכמו להק ניצים צללנו על הטרף החי בזריזות, מחליקים מעל
קרחונים לבנים ומעל בריכות של מים כחולים ומסוכנים שיכלו לתפוס
רגל לא מוכנה ולהקפיא אותה במקומה.
האוויר הקר כמו החליק על פני כאשר גופי הפנימי החל להזיע בחום
המערכות הפנימיות, הפעלתי את המיזוג במחשבה אחת למרות שגופי
החיצוני היה קפוא ברוח הכפור העזה, כפור טוב שקירר את המערכות
והפך את הכוח ליעיל יותר, שמיש יותר - אכזרי יותר... הלייזרים
שהורכבו על טלפי הקדמיים ירו מידי פעם יריית הזהרה והמיסו
בצרחה שורקת קרחונים סביבי, התקדמתי בזהירות בארץ הקפואה כשאני
מותח את יכולות הרדאר הפנימי שלי עד לקצותיו, אני רוצה לדעת
כאשר הקלאנרים הפאנטיים יתקפו, אני כבר יודע מה זה לעמוד
בהפתעה - אבל מטח טילים ארוכי טווח הוא לא דרך טובה להתחיל
קרב... סימן קטן ומנטאלי לחברי הקשורים למכונות פורס אותם במנה
קרבי רחב, הימני מאותת לכך שמצא את היריבים, הקרב החל.

ובאותה מהירות שהחל, נגמר, 2 גופות מעשנות של ציפורי קרב
פצועות הבהבו על שדה הקרב כאשר התק"חים שלי התחממו מהאש
הפנימית שנורקה דרך הטלפיים, צריבת פציעה גרמה לי להיאנק
מהביו-משוב של אש הלייזרים שחרכו קלות את מעטה השריון החיצוני,
אבל חיסול מנועי הרגליים של האוואטר והאטלס שעמדו מולנו הוכיח
את עצמו. אני יצאתי משם עם כאב עמום ביד ימין, הם יצאו חצי
נחים, בד"כ לוקח ללוחם מכונה כמוני לפחות שלוש שעות להחלים
מפציעה פסיכולוגית כזאת... תינוקות בעריסה כמו מה שנלחמנו נגדו
(אני לא מאמין שהם הצליחו לשים ילדים בני 21 עם ניסיון קרבי
כמו של חרק בתוך אטלס ואוואטר... אין להם כבוד למכונות שלהם)
יכולים לסבול פציעה תמידית מלחימה כזאת, חבורה של טיפשים
האנשים במשלב הדרקוני, תפוסים לרעיונות כבוד לא מציאותיים...
כמעט כמו שאני הייתי - כשאתה בקרב, מה שמשחק זה עוצמה, זה כוח,
זה לא כללי כבוד שעבר זמנם - אם אני יכול לירות לציפור שלך
בעיניים, אני ארה ואפוצץ לך כל מערכת חיישנים, אני אחסל בהמות
פצועות רק כדי שלא תוכל להשתמש בהן אחר כך... והכי חשוב - אני
ארסק כל טייס שאפשר למצוא - ובארון שלי יש הרבה גולגלות.
ככה זה בעולם אכזרי כמו העולם שלנו, ענקים כמו הקלאנרים
והספירואידים מחבקים זה את זה, אצילים משמינים על השמנת שהם
מפיקים מזיעת לוחמי המכונה, המכונות נעשות חזקות, גדולות
ומשוננות יותר ויותר - והעולם מסתובב על צירו ושום דבר לא
משתנה... אני לוחם מכונה, תמיד הייתי ותמיד אהיה.
מי שמעז לחלוק על צדקתי יועמד למעגל השווים, שבו הכוח עושה
צדק, ואז נראה את פניו של איש - הייתי אחד מהקלאנים, עכשיו אני
איש הספירה הפנימית - הייתי יליד-אמת רב כבוד וגאווה, היום אני
לוחם מכונה שיודע את מגבלותיו.
אי אפשר לתאר את תחושת ההטסה של מכונת קרב, את ההטסה של ציפור
קרב הרסנית ומלאת הוד כאשר זיעה זוחלת מטה בגופך הפיזי העטוי
בגדים להסתרת פרטיו - החופש של להיות עירום לחלוטין בגוף של
פלדה ואש - כאשר מנוע ההיתוך הופך למקור החום הפנימי, כאשר ידי
נעשות לנשקים חסרי גבולות, כאשר רגלי נושאות אותי מעבר לכל
מחסום ודורסות את העולם שמתחת כאשר אני הולך חופשי בערבות -
פעימות הקריסטל הופכות לפעימות הלב, מעטה הפלדה הופך להיות
עורך העירום, וכל פגיעה חודרת לנשמה... בין אם זו שלך או זו של
היריב.
אומרים שהמחשבים לא יכולים לחלום. הם טעו - לבהמתי יש חלומות,
יש רצונות, יש אופי - אף בהמת קרב לא יכולה לרצון פראי יותר
מאשר ציפור הקרב שלי, מאשר החתול-משחר-לטרף שלי - רצון לדם
פתאומי, לריסוק בדם קר של בהמות המאיימות על שלטון המכונה.
אנחנו, אנשי הקלאנים מבינים את הבהמות שלנו, אנחנו עם אחד
איתן, אנחנו בנינו את ערכי כבודנו על רצונותיהן - עד כי שחכנו
את אנושיותנו והפכנו לנשקים בעצמנו - לו יהי כן, כאלו אנחנו
והספירואידים לעולם לא יבינו אותנו. אבל כך הוא זה, ולעולם לא
יצליחו להפריד אותנו מבהמות הקרב שלנו... שכן אפילו אנוכי פרש
פלדה, אני נשק קטלני לא פחות מהבהמה שאני מטיס, אני לא יריב
פחות בעוצמתו ממזג האוויר לספינות - אני מנהיג את החנית כלהק
של ניצים, אני מביא את המוות בכנפיה של ציפור הטרף שלי - יהי
כן.

אני לוחם מכונה!

סיום לוג: שנת 3154, זמן טרה, מרחב החלל של השמשות המאוחדות,
מערכת סירג'קון, סירג'קון 4, תחנת החלל הספרואידית "שקיעה",
סקטור 5, אגף ימין, חדר מספר 539, ליד שולחן פלדה מהוהה, כותב
במחשב עבודה דגם Worker X.