היתי סתם עוד ילדה רגילה. למה כל זה קרה דווקא לי?! נו טוב, לא
נורא.

קוראים לי ג'ני. אני ילדה ממוצעת בת 13. עוד מעט מסיימת כיתה
ח'. בעצם עוד מעט זה עוד חצי שנה, אבל לא נכנס לפרטים
השוליים.
יש לי הורים גרושים מזה 3 שנים. אני חיה עם אמי בדירת שני
חדרים קטנה ונחמדה. אמי עובדת כגננת. יש לה עכשיו איזה חבר
חדש. הוא דיי נחמד אבל אני מקווה שהם לא יתחתנו.
אבי הוא איש עסקים. הוא מנסה להצליח בבורסה אבל נדמה לי שהוא
מפסיד יותר מלהרוויח.
הורי אף פעם לא סיפרו לי למה הם באמת החליטו להפרד. הם אמרו רק
שהאהבה נגמרה, אבל קשה לי להאמין לזה. תמיד האמנתי שהאהבה
בינהם תשאר לעד. אני חושבת שהם באמת נפרדו בגלל שאבי הפסיד
יותר מדי כספים וכל פעם ממשיך להמר. אבל אלה רק החשדות שלי.

יש לי חברה הכי טובה בשם נטע. היא גדולה ממני בחצי שנה ולפעמים
זה עולה לה קצת לראש. אנחנו חברות הכי טובות מזה 3 שנים. מאז
שהורי התגרשו. הכרנו כאשר היא תפסה אותי בוכה בשרותים של הבית
ספר. היא באה לנחם אותי למרות שבכלל לא ידעה מי אני. מאז אנחנו
לא נפרדות.

למה אני מספרת את כל זה? אני לא יודעת בעצמי. אולי בשביל
להזכר...

השינוי בחיי הגיע כשחליתי. היתי מרותקת למיטה וכולם חשבו שזאת
רק הצטננות קשה ושגם זה יעבור. כל מה שאני צריכה זה לשתות הרבה
נוזלים חמים וכדורי אפטלגין.
כל הגוף כאב לי. לא הבנתי מה לא בסדר איתי. כבר היו לי
הצננויות, ואפילו קשות, אבל אף פעם לא הרגשתי כל כך חרא כמו
אז.
אחרי 3 שבועות שלא זזתי מהמיטה החליטה אמי לקחת אותי לרופא. לא
סתם רופא משפחה שירשום לי עוד אנטיביוטיקה, אלה רופא מתמחה
באיזה משהו. לא יודעת מה.
אבי בא לאסוף אותי עם האוטו והסיעו אותי לקופת החולים. הוכנסתי
מהר לאיזה חדר איפה שהתחילו לבדוק אותי. כל הבדיקות הרגילות
האלה של לפתוח פה ולהגיד אהה.
אחרי כחצי שעה של בדיקות אמרו לי להשאר בחדר בזמן שהרופא הלך
לדבר עם הורי. שמעתי מאחורי הדלת את אמי פורצת בבכי. אני, לא
הבנתי מה קרה.
אחרי מספר דקות אמרו לי לבוא ונסענו הביתה. למחורת חזר הסיפור
עם הרופא רק שהבדיקות היו גדולות יותר. ושוב שמעתי את אמי בוכה
כשאמרו לי להשאר.
אחרי מספר ימים של בדיקות כאלה הושיבה אותי אמי לשיחה. היא
אמרה שיש לי סרטן דם ושמעכשיו אני אצטרך להיות בהרבה מהבדיקות
האלה. הרבה מאוד.
אני לא קלטתי מה רוצים ממני. סרטן? אני יודעת שדודה שלי מתה
מסרטן. ונדמה לי שזה היה סרטן הדם. אז מה? עכשיו גם אני אמות?

כמו שאמי אמרה, התחילו הבדיקות. אני לא יודעת בדיוק מה עשו לי
כי ישנתי באותו זמן. אחרי הדיקות היתי חוזרת הביתה ומנסה
להשלים את השיעורים שפספסתי. נטע לא הבינה למה אני חולה כל כך
הרבה זמן. לא סיפרתי לה על הסרטן.
תמיד יכלתי לספר לה הכל. אבל לא את זה.

באחת הבדיקות שהיו לי, מתוך שינה שמעתי את קולה של נטע. חשבתי
שזה חלום, ואזפ תחתי את עיני ובאמת, נטע עמדה ליד מיטתי. ואיזה
פלא, גם היא בכתה.
מתברר שהיא התקשרה הביתה ואמי שלא ידעה על שלא סיפרתי לה אמרה
שאני בבדיקות בבית חולים. היא מיד מיהרה לבית חולים ומצאה אותי
כאן. כמה משפיל.
היא קצת כעסה על שלא סיפרתי לה והבטיחה להיות לצידי כל הזמן.
אני עוד לא קלטתי מה כל הביג דיל. אני יצא מהבית חולים הזה דיי
מהר אז שכולם ירגעו כבר.

מהבית חולים הזה, כבר לא יצאתי. באחת הפעמים שהרדימו אותי, כבר
לא התעוררתי. נזכרתי ששמעתי את הרופא אומר לאמי שכבר מאוחר מדי
והסרטן התפשט מעל יכולתם. אני עדין לא מבינה מה כל הביג דיל.
הרי היתי סתם נערה ממוצעת. שום דבר מיוחד. מה כבר העולם מפסיד?