חצות
הלילה שחור היום, אפל יותר מתמיד.
אפילו הירח איננו, בטח ברח כי לא יכל לשאת את הזעקות, את
האמת.

חיות הלילה מיללות, זועקות על האובדן, בוכות.
הזעקות מתגברות על קירות הבית הגבוהים וחודרות פנימה, למטבח.
היא יושבת, הזעקות חודרות לאוזניה, מפרשות מסבירות דורשות
התמודדות, אך היא לא מבינה, מפנימה.
אתמול בשעה כזו היא גם ישבה במטבח, פתרה תשבצים. בטוחה שהיא
מוגנת שקירות הבית גבוהים מספיק.

היא קמה, ראשה האטום מסרב לפעולה אבל גופה מתעקש, יותר נכון
לבה.
היא מתקרבת לחדרה, הדלת סגורה והיא נעצרת  בפתח. אתמול היא  גם
עמדה שם ונכנסה בטבעיות, כאימא הבאה לודאות כי גוזלה יושן,
מוגן. היום היא יודעת כי זהו פיתחו של הגהנום.

היא נשברת ומצטרפת לזעקותיהם של חיות הלילה האבלות.
בעלה מגיע מחדר השינה, עניו אדומות.
אדומות כדם  אדם.
אדומות כדם דמו שלו.
אדומות כדם בתו.
אדומות כדם בתו הרצוחה.

שנהם בוכים, אבל עדין רחוקים, רחוקים מלהבין, רחוקים מלהרגיש,
לעכל.
הבכי הוא רק כיסוי, תגובה ראשונית לאותו איתות מן הגהנום,
בסה"כ כמה טיפות מתוך אוקיאנוס שלם.

הם פותחים את הדלת ונשאבים אל הגהנום, האבלות תכרסם אותם
מעכשיו עד לרגע מותם.
חדרה, החפצים הדוממים שנשארו לבדם, מיטתה המבולגנת שעדיין מצפה
לשובה, בגדיה שהיא כבר לעולם לא תלבשם ותתענג על רכותם
ויופיים.
הם מסתובבים בחדר אוספים חלקי זיכרונות. באוויר מתעופפים להם
חסרי מנוח וכיוון שאיפותיה של בתם, התוכניות שרקמה כאשר שכבה
בלילות נטולי שינה על מיטתה. גם היא תכננה לכבוש את העולם, או
לפחות לנסות.
לאט לאט נוחתות השאיפות. הם תופסות כיוון אל עבר המיטה, הבגדים
והארון, הופכות ביחד עם הדומם לאנדרטה, זיכרון.

כשנודע האסון קירות הבית רעדו, נסדקו. עכשיו קור עז חודר דרך
הסדקים ומקפיא את הבית, מקפיא אותם. הקור הזה שיש המכנים אותו
ההכרה, הכה בהם, הקפיא וניפץ את מנגנון ההכחשה האחרון.

ההכרה מתחדדת ופוצעת את הלב,  בתם מתה והיא לעולם לא תחזור.
היא נרצחה היום בבוקר, שעה אחרי שקיבלה את הנשיקה האחרונה.
מרצח מעם זר רצץ אותה. מסמר את גופה בלב העיר.

אדם עם כלבו מטיילים להם בחוץ, טיול של לילה קריר.
האדם טייל גם אתמול, בשבילו עדין הכל שגרתי. הוא אפילו לא שב
לב לחסרונו של הירח או זעקות האבלים.
הוא עובר על יד הבית האבל, כלבו משתין בגדר וממשיך לדלג. שנהם
שלבים, רחוקים. רחוקים מהבית שקרותיו נסדקו, רחוקים מבעליו
שפגשו בגהנום. רחוקים מגוף הנערה שדמו הותז וחולל ברחוב.

האדם וכלבו יודעים, הם קצת נזכרים אך עם הזמן הדבר יחלוף. הם
ימשיכו לטייל כמידי לילה כאילו כלום לא השתנה. זהו טבעו של
האיש וכלבו וגם טבעו של האדם כולו.
אבל עדין משהו יהיה שונה. במסלול הטיול ניצב בית אשר קירותיו
גבוהות וסדוקות, ובתוכו תמיד שורר קור - גהנום.