על מפתן המסעדה, תוחב את העודף מהמונית לכיס האחורי של מכנסי
הג'ינס, בחן יאיר את השעון שעל פרק ידו השנייה, וגילה שהשעה
מדויקת מדי. מוטב להגיע באיחור קל, נונשלאנטי, חישב. מוטב
להסתיר את ההתרגשות המפעמת בו כבר יומיים, לקראת הפגישה
הצפויה. בכיס הפנימי של ז'קט העור מצא קופסת "ווינסטון" חצי
מלאה, ובעודו שולף משם את אחת הסיגריות, תר מבטו אחר מישהו
לומר לו: "אחי, יש'ך אש?"
"יאיר!" התנגן שמו מתוך חלון המסעדה, סמוך מאד למקום בו עמד.
פניה היפים של שירה חייכו אליו, לרגע לא מוכרים בשיערה הקצוץ
והקוצני. "את הסיגריה מעשנים אחרי!" נזפה בו, צחוקה הפעמוני
מתהדהד בכעס המעושה. כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שהוא רואה
אותה, הרגיש את תחתית בטנו צונחת, את גרונו מתכווץ, את ליבו
וריאותיו מתקשים לעמוד בקצב המואץ לו נדרשו. "שירה." אמר.
לרגע הבה נתעכב כאן. שירה בתוך המסעדה התאילנדית, יושבת ליד
שולחן לשניים, גופה מתוח אל החלון שמימינה, עיניה שמחות,
משועשעות, אולי אפילו מבולבלות. יאיר ברחוב, עם סיגריה בתולית
בין אצבעותיו, פניו חיוורות, או אולי סמוקות, שפתו התחתונה
שמוטה מעט מטה, מביט בשירה וממצמץ.

את "פודיום להמונים", אתר האינטרנט הגדול ביותר במזרח התיכון
המוקדש לשירה עברית, גילה יאיר במקרה. רצה לחפש ברשת שירים של
יהונתן גפן, ומנוע החיפוש הערמומי שלח אותו לשם. "הצטרף
בחינם!" הציע האתר, ויאיר נעתר.
שירים של יהונתן גפן לא מצא שם, אבל שמונים אלף שירים מקוריים
של שבעת אלפים משוררים מתחילים הובטחו לו בדף הבית של האתר.
בנוסף, סיפק האתר פורום דיונים וערוץ צ'ט. הפורום הציע לגולש
התועה להתמכר לשירה, להפוך להיות חלק ממנה, לחלוק את דעותיך על
שמונים אלף השירים המקוריים או אפילו על שירים אמיתיים. בצ'ט
אפשר להתכתב עם באי האתר בזמן אמת.
צ'ט יאיר הכיר ואהב. ההתכתבות בו היתה מיומנות שרחש בקלות,
והביא לכלל אומנות. איך להיכנס לצ'ט חדש ברוב רושם, לקשור שיחה
עם אנשים לא מוכרים, לגרום להם להעריך אותך, להקסים אותם בחן
וירטואלי ושנינות מילולית, לגרום להם להיפתח בפנייך בחדרי הצ'ט
הפרטיים, ואז, אם הכל מתנהל כשורה, לפעמים אפילו לשכנע אותן
לתת לך את מספר הטלפון שלהן. לפעמים אפילו לשכנע אותן לבוא
לדירה שלך.

המסעדה התאילנדית מלאה באנשי היי-טק. קבוצות-קבוצות סביב
שולחנות העץ, זמזום דיבורם מתאבך בגלגל"צ המתגלגל מרמקולים
בתקרה. בעודו מתיישב מול שירה, יאיר בוחן אותם. אנשי היי-טק,
כולם, במשקפיים האופנתיים שלהם, בשיער הקצוץ, או אולי ארוך,
אסוף בגומייה. בתלושי ארוחת הצוהריים שלהם, כל אחד לפי צבעו,
כל אחד עם לוגו חברתו. מה הם חושבים עלי, תוהה יאיר, מודע
פתאום לחרבות חברת השמירה הרקומות בז'קט העור.
"מה העניינים?" הוא שואל.
"טובים." עונה שירה.
יאיר מחייך אליה, מנסה לקרוא את מבטה. האם חמש השנים שחלפו קנו
לו מחילה?

הגיל הממוצע של שבעת אלפים המשוררים המתחילים היה בוודאי נמוך
מ-20. כך רמזו הפרטים האוטוביוגרפיים שחלק מהמשוררים צרפו
לשיריהם. כך רמזו נושאי השירים וצורת כתיבתם. כך רמזו הדיונים
בפורום, שבאופן בלתי תלוי בנושא ממנו החלו, הגיעו תמיד
להתכתשות מילולית, ועלבונות ספקולטיבים. בקצה דיון בשירתו של
דוד אבידן, בעקבות מותו של המשורר, מצא יאיר את ההודעות
הבאות:
רננה: תלמד את ההבדל בין "אם" ו"עם" לפני שאתה כותב פה את
הדעות המטומטמות שלך.
שירה: עזבי, זה מקרה אבוד. זו בכלל אימא שלו שכותבת בשבילו את
ההודעות המפגרות האלה.
בועז: שתי לסביות דפוקות במוח. אחת יותר מכוערת מהשנייה. רננה,
גם אם לא היה לך ריח מסריח מהפה, אף אחד לא היה מסתכל אליך.
שירה - אולי כדאי לך לבדוק שאימא שלך לא מתה במקרה.

הגיל הצעיר מצא חן בעיני יאיר. בקניון בו עבד כשומר, השתדל
לקשור שיחה עם בנות העשרה שעברו בשער שהופקד עליו. בצ'ט הכל
היה יותר פשוט, רק המילים היו חשובות. בשערי הקניון העניינים
היו סבוכים יותר, מבולבלים. שפת הגוף, צליל קולו, עבודתו
כשומר, אפקט העדר המגחך של בנות העשרה. כל אלה חברו כנגדו. יחד
עם זאת, אי פה, אי שם, הצליח לגנוב ניצחון מתוק. שיחה סמוקת
לחיים, מספר טלפון על דף מחברת תלוש. נערת עשרה על מפתן דלתו.
חלק מהקושי היה בזיהוי הבחורות החסודות, שלגביהן היה משוכנע
שלעולם לא יעתרו לו, מקסים ושנון ככל שיהיה. צריך היה להבחין
בהן, ולהיזהר לא להתפתות להן. לא להשחית את זמנו עליהן. לא לתת
להן לגרום לו להראות מטופש. לשמור על חזות מבודחת, לא מחויבת,
עד שידע בוודאות.
אמנם בצ'ט המחיר על משגה היה גבוה יותר, חשוף יותר לעיני
הנוכחים, עובר מפה לאוזן וירטואלית. מאידך, בצ'ט יאיר היה כמו
נמר סנגלי, גמיש וטורף וחזק. נסתר מעיני כל בסבך, בוחן את
העדר, ממתין בסבלנות אין-קץ לשעת הכושר. או אז, איבריו נמתחים,
מהירים, מדויקים, אצבעותיו מחליקות על המקלדת, היה מתביית על
המטרה, מפיל אותה שדודה ברשתו. לכל הפחות מספר טלפון. לפעמים
אפילו מונית באישון לילה.
שירה דווקא נראתה לו מהבחורות החסודות. השותפות שלה עם רננה,
ההתלהבות ההדדית שלהן, זו מזו, הייתה חומה בצורה בעיניו. את
הנקודות החשופות, הרכות, שדימה לזהות באחת מהן, הייתה השנייה
מכסה. בפורומים אף אחד לא העז להתעסק איתן. בצ'ט הופיעו כמעט
תמיד יחד, מתוכננות, שמחות זו לקראת זו, זו בשנינותה של זו,
זוהרות בחברותן המשתרגת, המסוככת עליהן מסביבתן הוירטואלית.
כך שיאיר הופתע, לילה אחד, בהיכנסו לצ'ט, למצוא את שירה בלי
רננה, עדה אילמת לטרוניותיה של נערת עשרה אחרת, אובדנית
ואבודה. היה זה לאחר כשבועיים מוצלחים, ויאיר חש כצייד מכושף,
בטוח בעצמו, נכון לקחת סיכונים. הנערה האובדנית התלוננה שכבר
שלושה שבועות אינה נרדמת, שהייתה רוצה שמישהו ייקח אקדח ויפוצץ
לה את הראש, רק שיהיה לה קצת שקט. בין עצות מועילות איך להירגע
ולהירדם, ובין הצעות התנדבות לפוצץ למתלוננת את הראש, הבחין
יאיר, ממסתור הסבך, בשורה של שירה, וכמו מעליהם נמתחו איבריו.
אני מעולם לא הייתי נערת פתיתי-תירס. כתבה שירה.
אני חושב שפתרון טוב זה שתתחבאי עם נערות הצימוקים. ענה
יאיר, אבל איפה השארת את המפתחות?
יפה. כתבה שירה, ושקט דרוך השתרר בג'ונגל. יאיר אזר עוז
והציע: רוצה לבדוק אם הם אצלי? רטט עבר בו. שקוף מדי. מסוכן.
חשוף. האם יוכל לפתור את העניין כבדיחה? הג'ונגל שתק, ממתין
לראות כיצד ייפול דבר.
אתה חושב שתזכה בי במילה אחת? התלבטה שירה.
אולי מזמן כבר מילים לא נגעו בך. קיווה יאיר.

בדממת הליל העולם מתנמנם. לפתע פתאום פעמון דלת דירתו של יאיר
מצטלצל. הוא פותח את הדלת, והקור החורפי מכה בו. מראה דמותה של
שירה מכה בו. "הי. אני שירה." היא אומרת. אורות המונית שהביאה
אותה מבליחים במורד הרחוב, דועכים. הגשם העיקש מצמיד את תלתליה
הארוכים אל קרקפתה ואל פניה. כפות ידיה מסתתרות בשרוולי מעיל
קצר, לא רכוס, חסר כובע. כתפיה קמורות, מנסות להגן על צווארה
מהגשם הניתך, לסוכך על חולצת הבטן הספוגה במים. עיניה מחייכות,
זורחות. לאורן, פניה המנומשות לבנות, מבריקות, נוצצות. כמו
פורצלן.
יאיר מנסה לומר משהו, אבל לא יודע מה. פיו יבש, ליבו הולם
בחוזקה, מבולבל, לא מצליח לשכנע את הדם לזרום עד ללחייו. עד
לקצות אצבעותיו. בבטנו נפער חלל מפרפר. "אה." הוא אומר, קהה
חושים.
"לא חשבת שאבוא?" היא שואלת, המילים מתנגנות כמו קסם. היא באמת
באה, אומר יאיר לעצמו, ממשיך לבהות בה. הגשם ממשיך לרדת.

"אולי..." מתנגנות המילים, נמתחות, עצלות, "תיתן לי להיכנס?"
יאיר נעור, המראות הגשומים מצטרפים לכדי הבנה. "איזה יופי
שבאת!" הוא אומר, ומהמהם, כמו קברניט של ספינת ציד, "איזה יופי
שבאת. באמת, איזה יופי שבאת."
על הספה זרוקים בגדים מהימים האחרונים. חולצה לבנה מהעבודה,
שכבר בטח צריך לכבס. מכנסי ג'ינס שלבש לפאב לפני כמה ימים,
ופשט בנסיבות משמחות (זה היה כל-כך פשוט. כל-כך ברור). שלוש
גרביים מגולגלות. אחות של אחת מהן הזדחלה אל מתחת לספה אתמול,
כשצפה בערוץ הטבע, נזכר.
על שולחן הקפה ארבעה ספלים. שניים לבנים, חברים של מכנסי
הג'ינס, הקפה שנותר בהם כבר בטח התייבש, דבק בתחתיתם. אחד אחר
מעוטר בחרבות המסורגות של חברת השמירה, עם שאריות הקפה של
הבוקר. האחרון לא מוכר, אולי ממזמן, אולי מארוחת הערב של
אתמול, ממנה נותרו גם צלחת, סכין ומזלג, בקבוק זכוכית של קטשופ
היינז, וכתמים אדומים ודביקים על השולחן.
שירה עיוורת לכל אלה. זרועותיה מתוחות, כפות ידיה עדיין
מסתתרות בשרוולי המעיל. טיפות של מים נוטפות ממנו אל הרצפה,
הופכות לכתמים כהים. שירה חגה בחדר, בולעת את הפוסטרים של
ליכטנשטיין ושל וורהול, את הצילומים המוגדלים, הממוסגרים,
מהודו, את העציץ עם החלבלוב המפרפר תדיר בין חיים ומוות. שירה
חגה בחדר, וטיפות של מים נוטפות משערה, מילים שמחות מתנגנות
בקולה: "איזה יופי של דירה. איזה כיף לך שיש לך דירה משלך."
החלל בבטנו של יאיר פעור. הוא נע סביב שירה, מנסה להתאים את
מיקומו למיקומה, את קצב הלמות ליבו לתדירות סיבוביה. אני נמר
סנגלי, הוא אומר לעצמו, אני צייד מכושף. אבל כמו חגלה נרדפת
הוא מנסה לפסוע קדימה ואחורה באותה העת. לפסוח של שני הסעיפים.
הקסם הזה, ששירה זוהרת בו, ששירה שוזרת בו, מסנוור אותו. מסמא
את עיניו מלראות את הבאות. היא כל-כך שונה מהבחורות שהוא מורגל
בהן.
"את רטובה לגמרי. אני אחפש לך משהו יבש."
שירה מטה את ראשה, מתבוננת בו, מחייכת בממזריות. "אתה סתם רוצה
להפשיט אותי." היא אומרת. יאיר שותק, תוהה אם היא טועה. "זה לא
הולך לקרות." היא מתנבאת, ויאיר הולך לחדר השינה, תוהה שוב.

שירה יוצאת מחדר האמבטיה כששערה עדיין רטוב, מכתים את חולצת
הטי של יאיר, הגדולה מכפי מידתה. מכנסי הטרנינג שלו מסתירות את
כפות רגליה, נשרכות אחרי צעדיה. יאיר לוקח משירה את המגבת,
ואומר לה (לשירה): "שבי." הבגדים שהיו על הספה כבר אינם שם.
הוא מקרב את המגבת לשיערה בזהירות, ומתחיל לייבש אותו. היא לא
מתנגדת. שותקת. מחייכת. אולי עוצמת את עיניה, מהמהמת. בעדינות,
ביסודיות, יאיר לוכד קווצות שיער לחות, וסופג מהן את המים
במגבת. בעדינות, בזהירות, הוא אומר: "את לגמרי אחרת מאיך
שדמיינתי אותך."
"איך דמיינת אותי?" ניגון קולה מתוק, מתפנק.
"לא יודע. ילדת מחשבים כזו. לא שחשבתי שאת כל כך חמודה."
"זה בגלל שאני נראית בת 12." היא נוזפת בו. "מזה אתה מתלהב."
לשיער שלה יש ריח נעים, חדש. ריח של גשם ראשון, או של זיכרון
ילדות. חצר בית הוריו של יאיר מוקפת שיחי יערת-דבש. כשהיה ילד,
היה קוטף את הפרחים הצהובים-לבנים, ומוצץ מהם את הצוף. לפעמים,
באביב, כשהוא מבקר את הוריו, הוא מביט ימינה ושמאלה, ואם אף
אחד לא מסתכל, הוא שוב קוטף.
"זה לא בגלל זה." מתנגד יאיר. "כבר היו פה כמה, את יודעת, לא
לגמרי חוקיות."
שירה לא עונה. העורף החלק שלה מתכווץ. הנינוחות מתפוגגת ממנו.
היא מסובבת את פניה אל יאיר, מרחיקה את שיערה ממנו.
"אני לא מתכוון להשוויץ." הוא מתנצל. "אני מנסה לומר... יש בך
משהו אחר. לא יודע. אמיתי. כאילו שאת פה לא בגלל שאת מרגישה
שאת... לא בשביל להוכיח לעצמך משהו, אלא בגללי."
"אין לי מושג על מה אתה מדבר." היא צוחקת, מפויסת, מסתובבת
שוב, משעינה את ראשה על חזהו.
"יש לך בושם מאד נעים." יאיר אומר, שפתיו קרובות מאד אל
עורפה.
"זה לא הריח של הבושם." היא מסבירה, "זה הריח של הבושם עלי. על
אף אחת אחרת הוא לא ככה. עליך הוא יהיה סתם מסריח."
"הלק שלך מאד יפה." הוא לוקח את ידה בידו, משחק באצבעותיה,
שקצה ציפורניהן צבוע לבן. נדמה שדי בכף ידו האחת להכיל את שתי
אלו שלה.
"זה מניקור צרפתי."
בחוץ מתקרבות סירנות של משטרה, ואז מתרחקות. כמעט בלי נשימה,
יאיר נושק לעורפה של שירה. זרועותיו, החובקות אותה, מתוחות
ונוקשות. כפות ידיו, החופנות את אלו שלה, מיוזעות. האם היא חשה
במתח המאיים להצמית אותו? האם היא שומעת את ליבו המבולבל,
הפועם כנגד גבה? כמעט בלי נשימה, הוא קובר את פניו בשיערה.
"שירה." הוא לוחש.
"מה?"

בבוקר, שירה מוצאת את יאיר בסלון, צופה בטלביזיה. היא נשכבת על
הספה לידו, מניחה את ראשה על ירכו. היא מחכה רגע, ואז אומרת:
"בוקר טוב."
יאיר מניח את ידו על בטנה החשופה. "הי." הוא אומר, עם צירה
בהא.
"מה אתה רואה?"
"זה דווקא מעניין." מבטיח יאיר. "זה איזה סוג של ראם, בסכנת
הכחדה, שחי בסרנגטי."
"ראם?"
"כן, את יודעת, זה כמו צבי."
"אני יודעת מה זה ראם."
"אז למה שאלת?"
"מה מיוחד בראם הזה שעל הבוקר אנחנו צריכים לראות אותו?"
"זה העניין - הם חיים בקבוצות שיתופיות, והם מגינים אחד על
השני. אם יש טורף שמתנפל על אחד מהם, אז אחד אחר קופץ באמצע,
כדי להפריע. אז אפילו ששני הראמים נפצעים, בדרך כלל אף אחד לא
ממש נטרף."
"אם הם כאלה חכמים, למה הם בסכנת הכחדה?"
"כי ככה זה. תני לראות."
"לא. אני רעבה. אני רוצה אוכל."
"מה את רוצה לאכול?"
"סטייק ראם."
יאיר שותק, ספק מתעלם משירה, ספק מנסה לספק אותה בליטוף בטנה.

"אני רעבה." נוהמת שירה, "גררררר. רעבה, רעבה, רעבה!"
"אין לך בית-ספר, או הורים לחזור אליהם, או משהו?" יאיר שואל,
אבל לוחץ על השלט-רחוק, והטלביזיה נכבית. "בואי, יש בית-קפה פה
ליד, בפינה של 'החשמונאים'."
"טוב, רגע." עולצת שירה, "אני צריכה להתקלח קודם."

שירה בוחנת את בית הקפה במבט ספקני. "אני לא שותה קפה." היא
מתריעה. יאיר בוחר בשולחן המשקיף על מפגש הרחובות המלך ג'ורג'
והחשמונאים.
"אני הולכת לשירותים."
"למה לא הלכת לפני שבאנו?"
"אני אוהבת להשתין במקומות זרים." היא עונה בטון מתגרה,
ומתרחקת ממנו בהילוך חתולי. יאיר מתבונן בישבנה הנאה, ומתקשה
להאמין שזה באמת קורה.
כשהיא חוזרת, היא מרכינה את ראשה אל אוזנו, ושואלת: "מה נראה
לך שכל האנשים האלה חושבים עלינו? אנחנו לא נראים להם זוג
מוזר?"
זקנה משוגעת עם שקיות פלסטיק מלאות בגדים ישנים או בדים. זוג
מבוגר, כל אחד בעיתונו, האישה עם "הארץ" ולאטה, האיש עם מגזין
באנגלית ואספרסו קצר. אב צעיר, עם קסדת אופנוענים שחורה, מונחת
על הכיסא, ולצידה קסדה ורודה, של בתו היונקת מילק-שייק מקשית
ארוכה. שערה אסוף לשתי צמות, אחת קשורה בסרט אדום, השנייה בסרט
שחור. "תראי איזה ילדה חמודה." אומר יאיר.
"סתם." אומרת שירה, אחרי מבט חטוף, ושבה לעיין בתפריט.
הם בוחרים בארוחת בוקר ישראלית. המלצרית מציעה לשירה תה במקום
קפה, אבל שירה, מחד גם תה לא אוהבת, ומאידך, נכונה לרצות את
יאיר, ולטעום קפה הפוך חלש עם הרבה חלב.
"איכס. זה מגעיל." היא מעווה את פניה אחרי לגימה קטנטנה.
"זה טעם נרכש." מבטיח יאיר, מצית סיגריה מול פניה של שירה,
המקבלים את העשן בשאט-נפש גוברת.
כשהם קמים לעזוב, כל אחד למוניתו, במאפרה מעוכים שלושה בדלי
סיגריה ושני ספלי הקפה ריקים כמעט לחלוטין.

הגרעין הקשה של "פודיום להמונים" היה נפגש מדי כחודש. תחת
הכותרת "יום-פוד" היו השמות הוירטואלים קורמים עור וגידים,
מגיעים מרחבי הארץ אל המקלט בבית המשותף בנווה אביבים, בו גר
עוזי ברמר, הוגה ומייסד "פודיום להמונים". כמו יאיר, גם עוזי
היה מבוגר בכעשר שנים מרוב חברי ה"פודיום", אבל בזה התמצה
הדמיון ביניהם.
על אף שהשירים שעוזי פרסם באתר היו מביכים בחפותם המוחלטת מכל
רמז לכשרון, או אולי בגלל זה, הוא הפך לדמות אבהית עבור הרבה
מילדי ה"פודיום". אם יאיר היה הנמר האורב בסבך, מדויק, ערמומי,
מסוכן ומיוסר, עוזי היה ראש העדר הזקן, השאנן, החוצה את הערבה
בעצלתיים. בחוסר טעם משווע היה בוחר כל שבוע את "שיר השבוע" של
ה"פודיום", ובעיקשות עליזה היה מארגן כל חודש מחדש את
"יום-פוד", בוחר את המשוררים שיקריאו את שיריהם, הולך עם אשתו
ובנם בן השנתיים לסופרמרקט ברחוב טאגור, לקנות עוגיות ומיץ,
מברך את חברי הגרעין הקשה בכניסה למקלט בחיוך גדול, וגובה מהם
עשרים שקלים חדשים.
את ההקראה היה עוזי פותח בספק המהום ספק שירה של אחד השירים
שחיבר לכאורה: יום פוד דג לי דג / יום פוד הזברה עפה / יום
פוד גם לך, אהובתי הצפה. יאיר חשב את העניין למגוחך. הפלגיאט
השקוף. ההתנשפויות של עוזי בעת שניסה לשיר. זיוף המגינה עד
לבלי הכר. אבל נערות ה"פודיום" שישבו בשורה הראשונה ששו תמיד
להצטרף אל עוזי, הצחוק המבצבץ בקולן מתפרץ לבסוף, מרעיד את
המקלט.
כששירה סיפרה ליאיר שהיא רוצה ללכת ל"יום-פוד", הוא התלבט אם
להצטרף אליה. את הרומן ביניהם, בן שבוע ימים, שמרו בסוד
מהחברים האחרים. שירה אולי הייתה נבוכה שנעתרה לו. יאיר אולי
רצה לשמר את זכותו לפלרטט עם נערות העשרה הליריות. המפגש עלול
היה לחשוף אותם.
"אתה לא צריך לבוא." אמרה שירה, נרגשת. "אבל אני רוצה לפגוש את
רננה, ואת כולם. אני רוצה להקריא את 'תעתועי ערב', לראות מה
יגידו. אפילו אתה אהבת אותו, לא?"
"כן, זה שיר בסדר." הסכים יאיר. "את צודקת. אני גם אשמח לפגוש
את כולן. את נועה ומיכל ואורי... נועה ממש נראית מעולה, לא?
היית מצפה שמישהי כמוה תהיה ב'פודיום להמונים'?".
"תעשה מה שאתה רוצה." אמרה שירה ברוגז, "אני נוסעת ל'פוד'".
כך הגיעו שניהם בנפרד, יאיר יורד במדרגות כשעוזי מחבק את שירה
ובזו אחר זו תולש אותה ואת רננה מפרפרות מהרצפה, בטנו השמנמנה
נחשפת בין שרוואל וחולצת גואה צבעונית. "איזה יופי שבאתן!" הוא
מהמהם.
ליאיר הוא לוחץ את היד.
בפנים יאיר מתיישב על כסא פלסטיק בשורה האחרונה, ומצית סיגריה,
בוחן את הנערות ששירה ורננה מחבקות בשמחה. האם הן מבחינות בו?
מנחשות מי הוא? חושבות שהוא זקן? כשעוזי עולה בכבדות אל הבמה
המאולתרת, הן מתיישבות בשורה הראשונה, נרגשות לקראת ההקראה
הקרבה ובאה. שירה לא שולחת ולו מבט אחד אחורה.
"תעתועי ערב" אכן מתקבל בהתלהבות. כשקולה הרועד של שירה משתתק,
מחיאות כפיים רמות ממלאות את המקלט, משחררות מזווית עינה את
הדמעה שהתעבתה שם עם מילות השיר. נערות השורה הראשונה רצות
לחבק אותה, הנערים מעוטרי הפצעונים לוחצים את ידה וטופחים על
כתפה.  
"יש לנו עוד שיר אחד." קורא עוזי. "שירה, באמת שיר מצוין. אבל
בואו, תשבו כולם. יש לנו עוד שיר אחד."
יאיר עולה לבמה. גבוה, רזה, ג'ינס וגולף שחורים. לרגע אחד הוא
נועץ מבט בשירה, ואז פונה אל המקלט כולו:
לו אהבתיך באמת
היית האור של חיי
הייתי סוגד לך
כורע על ברכי.
לו אהבתיך באמת
לא עוד פריט במצאי
היית האש בלבבי
לא רק אש חלצי.

עד רדת הערב שירה כבר מתרצה, וסולחת לו. הם יורדים אל חוף הים,
שמזג האוויר הקר מתיר להם כנחלתם הבלעדית. "לא אכפת לי אם אתה
לא אוהב אותי באמת." היא אומרת לו, שוכבת על החול לידו, ראשה
על ירכו, "גם אני לא אוהבת אותך באמת. אני אתך רק כי אני שונאת
להיות לבד. אני אתך רק עד שיגיע מישהו יותר טוב."
"כשהוא יגיע, אני אעבור לבת שבע-עשרה הבאה."
"אתם סתם מדבר. אתה סתם חרא של בן-אדם. באמת. אני צריכה לעזוב
אותך."
שניהם שותקים זמן מה.
"ההורים שלי חוזרים מחר." אומרת שירה, בטון מהורהר.
"אז מה?"
"לא יודעת. אני לא רוצה לשקר להם."
"את לא צריכה לשקר להם. פשוט אל תספרי להם כלום."
"אני לא יודעת. אני גם לא יודעת מה ירדן תגיד להם."
"מי זאת ירדן?"
"אחות שלי. סיפרתי לך עליה!"
"אבל סיפרת לה עלי?"
"לא. ברור שלא."
"אז מה היא כבר יכולה להגיד להורים שלך?"
"לא יודעת. נראה לי שהיא חושדת במשהו."
"היא לא חושדת בכלום. הבעיה היחידה שיכולה להיות לנו זה
מהכיוון של רננה."
"רננה לא תספר כלום. היא החברה הכי טובה שלי."
"אני לא הייתי כל כך סומך עליה, במקומך. לא היית צריכה לספר
לה."
"רננה היא החברה הכי טובה שלי. אני בכלל לא פוגשת אותה מספיק
מאז שאני אתך."

יאיר מזמין אטריות ביצים עם פטריות, שירה מזמינה אטריות דומות
עם פירות ים, ומחייכת אל יאיר. "פעם ראשונה שאכלתי שרימפס, זה
היה אתך."
יאיר שמח שהיא זוכרת. "במסעדה הזו של אהרוני, ברוטשילד."
"היא כבר נסגרה, לא?"
"נדמה לי. את זוכרת שלקחתי אותך לסושי-בר באשתר הפרחי?"
"אוי, זה היה מגעיל. סושי זה כל-כך דוחה."
"מה פתאום? אז ממש התלהבת מזה!"
"סתם עשיתי את עצמי. לא היה לי נעים."
יאיר שותק רגע, תר אחרי זיכרון קולינרי מתוק יותר.  
"הקרם ברולה ב'קימל'." מציעה שירה באנחת ערגה. "לנצח אני אהיה
חייבת לך על זה."
"קרם ברולה מעולה." משחזר יאיר את החרוז שהיה פעם ההמנון על
שירה. "וגם הייתי מבשל לך."
"אף פעם לא הכנת לי קרם ברולה."
"לא, אבל דברים אחרים. אצלי אכלת פעם ראשונה ארטישוקים...
קציצות פראסה... אנונה ופיג'ויה... מלא דברים."
שירה צוחקת. אז מגיעות הצלחות, וצריך קצת לשתוק וללעוס.
"את עוד בקשר עם רננה?" שואל לבסוף יאיר.

בלילה החורפי ההוא, יאיר ושירה חבוקים על הספה, שניהם לא
בטוחים לגבי מה שעומד לקרות. יאיר נושק לעורפה החשוף והרך של
שירה, פעם אחת, ונדרך. האם הרחיק לכת? למה הוא מתוח כל כך?
שירה כאילו שומעת את מחשבותיו. "זה בסדר." היא ממלמלת, מתערסלת
אל תוך גופו, אל גבול החלום.
אצבעותיו מטפסות במעלה בטנה, מוצאות את שדה השמאלי, חשוף
למגען. הוא נושק שוב לעורפה, על גבול הלחי, ושירה מפנה את פניה
אליו. תלתליה הלחים נופלים על זרועו. צווארו נמתח, מביא את
שפתותיו אל שפתיה. כף ידו חופנת את שדה, והוא נושק לה. לשונו
חומקת בין שיניה, מוצאת את רכות לשונה שלה, את טעם הצוף המתוק
של הרוק שלה.
ראשיהם מתרחקים שוב, ושירה מסתובבת על הספה, גופה מול גופו,
פושטת את חולצתה. יאיר מתבונן בשדיה המתגלים לפניו, שירה
מבחינה במבטו, ומחייכת. "מה דעתך?" היא שואלת, מנסה להקל את
מועקת הארוטיקה.
"את כל כך יפה." יאיר אומר, ואוסף אותה אליו.

הניסיון הראשון אינו עולה יפה. אולי המעבר מהסלון אל חדר השינה
קלקל את הקסם. "לא. די." אומרת שירה. "זה מכאיב לי."
יאיר קם מעליה, ניגש אל ארון הבגדים.
"אתה מעוצבן?" היא שואלת.
"לא, לא. זה קורה הרבה פעמים. יש לי פה..."
שירה מתיישבת, ורואה את יאיר מתכופף אל מגירת הנעליים. רגליו
וישבנו השעירים נראים לה לרגע מכוערים מאד. גופו הגדול נראה לה
מאיים, לא מתאים. יאיר חוזר למיטה עם שפופרת כחולה-לבנה, ולוחץ
מתוכה משחה שקופה אל אצבעותיו. שירה מפשקת את ירכיה ועוצמת שוב
את עיניה. המגע השמנוני של אצבעותיו של יאיר מרגיע את הלבטים
שהנצו בה. "זה נעים לך?" הוא שואל.
"אני חושבת שכן."
הוא נעמד על ארבע מעליה, ובזהירות מנסה לחדור אותה שוב. לרגע
נשימתה משתנקת, גופה נדרך, אנקת מחאה נפלטת ממנה. "זה כואב
לך?" שואל יאיר בחשש.
"לא. קצת. זה בסדר."
יאיר זע בתנועות קטנות, שואלות. שירה מתאימה את נשימותיה
לנשימותיו הכבדות, חובקת את ראשו אל צווארה, אצבעותיה מתחפרות
בשיערו. תנועותיו הופכות ארוכות יותר, בטוחות יותר. שירה פוקחת
את עיניה, ולרגע יאיר שוב נראה לה גדול מדי, קרוב מדי. גופה
הצמוד לשלה, הזיעה הנמרחת על בטנה ושדיה, הרוק הנמרח על
צווארה, כל אלה נראים לה חסרי הגיון. אולי אפילו מגעילים. היא
נושמת עמוק, ועוצמת שוב את עיניה. זה מה שאני רוצה, היא אומרת
לעצמה.
קצב תנועותיו של יאיר גובר. "שירה-שירה-שירה-שירה-שירה." הוא
מהמהם על פי קצב זה.
שירה נזכרת בתעלולים מילוליים שהילדים היו מנהלים בבית-הספר
היסודי. תגיד הרבה פעמים "תירס-תירס-תירס", עד שזה נשמע כמו
"סטירה-סטירה-סטירה". תגיד הרבה פעמים "ינתי פרזי". תגיד הרבה
פעמים "ינתי שירזי."
פתאום יאיר גומר. הדבר ניכר מהצעקה שהוא פולט, ומגופו שצונח על
זה שלה, חסר תנועה. היא תוהה אם היא לא אמורה להרגיש את הזרע
שלו בתוכה. רננה סיפרה לה שזה קצת דוחה, הזרע שמטפטף ממך, רטוב
דביק במורד צידה הפנימי של הירך. אז היא נזכרת שיאיר השתמש
בקונדום. מעניין מה הוא מרגיש, היא תוהה. היא מכופפת את
צווארה, מנסה להתגלגל תחתיו, לראות את פניו. היא מלטפת אותן,
מוחה מהן את הדמעות, תוהה אם רננה שמה לב שבנים בוכים כשהם
מזדיינים, ואם כן, למה היא לא סיפרה לה.

"אתה יודע שאנחנו עובדות יחד?"
"אולי אמרת לי."
"אחרי שהשתחררנו, היו שני קצינים מהמדור שלנו שפתחו סטארט-אפ,
אז הם לקחו אותנו לשם."
"את יודעת לתכנת?"
"קצת למדתי בצבא, וקצת למדתי שם. באמת, כשהגענו לא ידענו כל-כך
מהחיים שלנו, אבל עכשיו אנחנו הוותיקות שם. הפז''מניקיות. אתה
יודע איך זה."
"אז כאילו... מה שהיה..."
"אנחנו 'קול' בקשר לזה. זאת אומרת... כאילו, זה היה מסריח, אבל
היא רואה את זה כאילו היא עשתה את זה בשבילי, איכשהו. לא
יודעת... אנחנו לא מדברות על זה, או משהו כזה. גם... זה היה
מזמן."
חמש שנים, תוהה יאיר, זה הרבה זמן? מה הוא עשה בחמש השנים
האלה?
"אז מה קורה אתך?" שואלת שירה.
"הכל טוב. אותו דבר. אני מנהל משמרת עכשיו." הוא מצביע על
החרבות, "עם כל הפיגועים וככה זה ג'וב די מעניין ו... משתלם."
"אה-הא. אתה עוד כותב?"
"כן, כן, יש מישהו ב'עם-עובד' שאני בקשר אתו. אבל את יודעת איך
זה. בעולם האמיתי הרבה יותר קשה לזכות בהכרה מאשר ב'פודיום'...
את עוד כותבת?"
"לא, לא, בכלל לא. איפה יש לי זמן... אתה בקשר עם מישהו
מה'פודיום'?"
"לא... לא משהו רציני." מגמגם יאיר.

יאיר מוציא ממגרת הנעליים את התיק השחור, ופתוח את הרוכסן שלו.
שירה יושבת על קצה מיטתו של יאיר וחולצת נעליה. היה מבחינה
בנצנוץ מתחת למיטה, המתגלה כסיכת ראש מכסף. "מה זה?" היא שואלת
את יאיר, ובה בעת מבינה מדוע הסיכה מוכרת לה.
יאיר מניח לתיק, ומתקרב אליה. "זה לא שלך?"
"לא. זה לא שלי." המילים נורות קצרות ומרווחות. רותחות.
"אז זה כנראה של מישהי אחרת."
"אל תיגע בי."
"ממה את עושה עניין? זה בטח של מישהי מלפני שהכרנו."
"לא נראה לי." ניתך זעמה של שירה. "לא נראה לי שזה היה פה פעם
קודמת ששכבתי אתך."
"מה את רוצה?!" מאמץ יאיר קו חדש, תוקפני, מנסה להעמיד אותה
במקומה. "ואם זה של מישהי שזיינתי אתמול? אז מה? הבטחתי לך
נאמנות, או משהו? התחייבנו למשהו? כל הקטע הוא שאנחנו אנשים
חופשיים שיודעים ליהנות מהחיים. אם הייתי רוצה מישהי שתטיף לי
מוסר, הייתי מתחתן עם אחת הבחורות הפולניות שאימא שלי משדכת
לי. בשביל זה לא הייתי צריך מישהי בת שבע עשרה."
"זיינת מישהי אתמול?"
"מה זה משנה?"
מבטה לוכד את מבטו, מצמית. "תגיד לי. כן או לא."
יאיר משפיל את עיניו, מבין שזה משגה, ומסתכל לשירה בנחישות
בעיניים. "לא שכבתי עם אף אחת. את סתם עושה עניין. אני לא יודע
של מי הסיכה הזו." הוא אומר ברוך.
"אתה שקרן." צועקת שירה. "אני קניתי לה את הסיכה הזו
ליום-הולדת." היא שורכת את נעליה, וקמה. "נמאס לי ממך." היא
אומרת, הפעם בשקט, בקור. "אני הולכת, ואני לא חוזרת יותר."
"לכי." אומר לה יאיר. "את חושבת שתהיה לי בעיה למצוא בת שבע
עשרה אחרת? את חושבת שיש מישהי ב'פודיום' שלא בא לה עלי?"
"אתה סתם אפס. אתה כלום. אתה פחדן. אין לך אומץ לעשות כלום. קח
את כל הפנטזיות הפרברטיות שלך, כל התנוחות המגעילות האלה שלך,
כל ה...'צעצועים' האלה שלך." היא בועטת בתיק, ותכולתו נשפכת על
הרצפה. עור שחור מבריק. מתכת נוצצת. "קח את כל הגועל נפש הזה
שלך, ונראה אם תמצא מישהי שתסכים לקחת אותך. אני לא הולכת
לאכול את החרא הזה יותר."
קולה שוב צעקה, נשבר אל בכי. לרגע היא עומדת מול יאיר, הבכי
זורם ממנה, כאילו מקווה שעוד נשאר בו איזה קסם. כאילו מאמינה
שהוא עוד יכול לתקן. לומר משהו. להפריך את האשמות שתלתה בו.
להפריח את הכאב שנעץ בה.  
יאיר רואה את הכאב והתקווה בעיניה, ולא יודע מה לומר. בבטנו
נפער חלל חרדה גדול. נשימתו שטוחה, מבוהלת. ליבו הולם בחוזקה,
אולי כבר מנחש את שעתיד לקרות, אולי כבר מקונן. נמר סנגלי
שנלכד בסבך. יאיר שותק ושירה יוצאת לבד אל הלילה הרטוב.
מאה פסיעות גלמודות עד הכיכר הקרובה.
מונית עד לבית של רננה. כף ידה מדממת סביב סיכת הראש הכסופה.

"זה בסדר." אומרת שירה, ליאיר השולה את ארנקו, ומניחה שני
תלושים בין ספלי הקפה. יאיר מחזיר את הארנק לכיסו, ויוצא אחריה
מהמסעדה. בחוץ, שירה מעיפה מבט בשעון, ומציעה: "בוא, אני אקפיץ
אותך חזרה לקניון."
"לא, לא צריך. אני אתפוס מונית."
יאיר נעמד על קצה המדרכה, מתוח לקראת העתיד לבוא. מולו מתנשאים
רבי הקומות, שבאחד מהם עובדת שירה. ריח נעים של שוקולד נישא
באוויר, ממפעל "עלית" הסמוך, וגורם לו לחייך. שירה מתיישבת על
גדר האבן הנמוכה של המסעדה, ומפשפשת בתיקה. "יש לך אש?" היא
שואלת.
יאיר מסתובב אליה. "לא." הוא עונה. "אבל רוצה לבוא אלי בערב?"
שירה מחייכת, ומשפילה מבטה. לרגע, למרות השיער הקצוץ, היא שוב
אותה ילדה נבוכה בפתח ביתו הגשום. "אני כבר מבוגרת מדי בשביל
זה."
"איך שאת רוצה." יאיר עונה, ומסמן למונית לעצור, ונכנס להתיישב
לצד הנהג. "תשמרי על עצמך." הוא מנופף לה מבעד לחלון. הילוך
מתחלף בהילוך, המונית נוסעת.
"חברה שלך?" שואל הנהג.
"לא. סתם אחת שיצאתי איתה פעם." עונה יאיר.
"שווה." מחווה דעתו הנהג.
"שווה מאד." מסכים יאיר.