[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פיטר עינבר
/ Leaving Las Vegas.

בס"ד

  קראו לו ניקי... או בן... נראה לי דווקא בן, כמו בנג'מין
פראנקלין על שטר של מאה דולר, אבל ייתכן ששמו היה ניקי... כזה
בנאדם מוזר עם עיניים גדולות של תינוק. בן ארבעים עם עיניים
כמו של תינוק. כל בוקר התחיל עם טקילה. לא קם עד שלא חיסל חצי
בקבוק. הוא היה סופר. סופר, או סתם חסר-מזל, אחד ממליון, שבאו
לכאן כדי להגשים את החלומות שלהם. רוב האנשים ככה, באים לווגאס
כדי לזכות פרס ראשון במכונות או לנצח בפוקר או בהימורים. בן
(כן, נזכרתי, שמו היה בן!..) היה שונה מכולם. החלום שלו היה
למות. לא סתם למות, כמו בני נער שאהבו אהבה נכזבת והחליטו
להתאבד; הוא דווקא רצה להשתכר עד מוות. לראות את הנפש שלו נמסה
בשמונים אחוז אלכוהול של רום מג'מייקה.
  בן פשוט העריץ את האלכוהול. עוד בגיל צעיר, כשטעם את
הוויסקי של אביו, הבין שזה לא סתם משקה בתוך בקבוק מרובע, שאבא
שם לתא ראשון של השולחן... בגיל שבע עשרה כבר התחיל לשתות
קבוע. הוא נהנה מכל מגע עם הזכוכית הקרה של הבקבוק, המגרה את
השפתיים. מגע עם הנוזל שקוף ושורף של וודקה, עם האדים הדליקים
שנכנסים לתוך האף... הוא שתה, ונהנה, ושתה עוד ועוד. אבל כבר
לא הסתפק בזה. הוא תקע לעצמו אינפוזיות עם וויסקי. מחט עבה
חודרת על העור החיוור ונכנסת לתוך הווריד הכחלחל: טיפה אחרי
טיפה, מיליליטר אחרי מיליליטר של גן עדן מטורף. נשמה עמוקה של
אלכוהול נקי. קוקטיל קטלני- 96% אלכוהול, 4% מציאות...
  כל יום הוא הכניס לעצמו כמה ליטרים של נוזל שקוף, ישר מתוך
בקבוקי זכוכית כדי להתקרב ליום שבו יתגשם החלום הגדול. אחד
הברמנים, מאלה שהכירו אותו כבר כמה שנים, שאל אותו פעם למה
התחיל לשתות. בן הרים את הראש מהדלפק ואמר בקול מתבלבל:
"התחלתי לשתות אחרי שאשתי עזבה אותי... או להפך, אשתי עזבה
אותי, ואז התחלתי לשתות." "ככה זה," הוסיף אחרי חצי דקה של
שקט, "החיים חרא. ואל תשכנע אותי להפסיק לשתות... לנשום...".
  כל יום הוא הרגיש שהחלום הולך להתגשם עוד מעט... נשאר ממש
קצת. הוא התחיל לספור ימים עד הרגע עליו חלם כל הזמן הזה.
חודשיים. ארבעים ושמונה ימים... הם נפגשו כשנשאר לו חודש ימים
בדיוק. שלשים יום עוד לסבול בעולם הזה, ואחר כך לקום ולעבור
לגלגול הבא, להפוך לנוזל בתוך הבקבוק. מאה אחוז אלכוהול. נקי,
שקוף, צלול... הם נפגשו ברחוב, ליד הקזינו. או שזה היה בתוך
הקזינו, בבר. ייתכן מאד שהיא הייתה אחת מהאלו... לא היה לו
אכפת כל כך. גם לה לא. הוא הזמין אותה לדירה שלו מלאה בבקבוקים
ריקים ופחיות מהבירה. הם לא דיברו כמעט. סתם, לא הרגישו צורך.
היא הייתה יפה. בלונדינית כזאת, עם הגוף של דוגמנית ועיניים
שחורות. כמו עיני המלאכים. המלאכית שלו. התקווה שלו. הנה היא
כאן, מולו. מחייכת לו, והוא רועד. וטוב להם. ונשארו רק שלשים
יום. שלשים יום לשניהם- חמישה עשר לכל אחד. הזמן כדי לעזוב את
לאס-ווגאס.

26/06/2002







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- לאיזה סרט
אמרת שאנחנו
הולכים?
"ספרמה"?




צאן מרעיתו
ופליטות
פרוידאניות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/7/02 3:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פיטר עינבר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה