"20...יא מניאק!" סינן השה"מ מבין שיניו ומחק את כהן המוות
האחרון מן הרשומות שבידיו. בעבור הרשומות האלו היינו נותנים
אנו, השחקניסטים, את כל הוננו שבעולם, או לפחות מוותרים על
כעשרת אלפים נק"נים.
"חה חה חה" צחק לו אלכס, החזק שבחבורה. הוא הביט בי ואמר
"אמרתי לך שנטבח בהם!"
"כן...הייתי מציע לך לסמוך עלינו פעם הבאה" הוסיף איתי.
"יא זוג פאשיסטים מטורפים" הגבתי, "הלך לכם כאן פוקס של המאה,
לא היה לנו סיכוי נגד כנופיית הכהנים האלו, בעיקר כשכמעט כולנו
פצועים ובפיגור די מוחלט בגלל הגלגול הפתעה שלהם"
"שמאלן..." סינן איתי.
"היי!" צעק בועז שנעלב.
"דרואיד מתרומם חובק עצים אוכל בתחת מדובי יער!" צעקתי.
"היי! חבר'ה! תרגעו מיד לפני שאני מוריד לכם נק"נ!" צעק
השה"מ.
"אואו, עצבנתם אותו!" גיחך דניאל.
"נראה אותך..." תקע בו איתי מבט עצבני.
"נסה אותי!"
כך התנהלו רוב הפגישות שלנו. 10 אחוז פעולות אפקטיביות, שלושים
אחוז אוכל, ושישים אחוז זיוני שכל חסרי כל קשר למציאות. מבוכים
ודרקונים, או בשמו הנפוץ יותר די.אן.די (לא סתם ראשי התבות
זהות לאלו של Do Not Disturb -
(Do not disturb us, for are disturbed enough. הוא משחק שבו
יושבים חבורת אנשים שהם לרוב או חסרי חיים, או מטורפים נפשית
או שילוב מסוכן של שניהם ביחד, ומשחקים עלילה שנוצרת בידי
האלוהים שלהם - שליט המבוך (או בקיצור, השה"מ).
הכל נעשה בעזרת קוביות שקובעות את הרמה של כל משתתף ואת
ההצלחות שלו בכל מיני סיטואציות (תקיפה, התנגדות, בריחה וכו'),
ספרים שבהם כתוב כל מה שצריך לדעת על כלי נשק, שיקויים,
תפקידים, זנים של יצורים שונים, עולמות וכו', דף ועט לכל מיני
רישומים וכמויות אסטרונומיות של אוכל.
בימינו כבר קיים המושג איי.די.אן.די (Advanced Dungeons and
Dragons) אותו מוצאים בעיקר במשחקי מחשב ששם הכל מאורגן
ויזואלית בצורה מאוד יפה (באלדורס גייט ודיאבלו למשפחותם,
שבטיהם, מיניהם וסוגיהם) ו-אר.די.אן.די (Real Dungeons and
Dragon) שמערב שימוש אמיתי בכלי נשק וסימולציה אנושית של
הקרבות, אותו ניתן למצוא בעיקר בבית משפחת קורליאנצ'יק, אך
אנחנו דובקים בסגנון הקלאסי.
משתתפי הפורום החולני הזה נקראו בשם המזהה "שחקניסטים", שכן הם
שחקנים אבל לא שחקנים בתיאטרון או בספורט.
יבוא יום ועצם המילה שחקנסיט תטיל אימה ותוהו על כל שומעיה
והעולם כולו ירעד ויכרע ברך לשליטיו החדשים סוגדי השה"מ אוחזי
הקוביות, אך זה כבר סיפור אחר (ויסופר בפעם אחרת. תודה לך
מיכאל אנדה ידידי).

הגיע יום הפגישה. קבעתי להיפגש עם השה"מ בחוות הסוסים שליד
ביתו בשעה 15:55. תודות לחוש הכיוון שלי וליכולת התפיסה
המפותחת שלי איחרתי לו בלא פחות משעה. כמובן שככל אדם בעל שכל
ישר בקודקודו הוא לא חיכה לי, כך שנאלצתי למצוא את דרכי לביתו
של הגזען הקנאי (במובן הטוב של המילים) אלכס בעצמי.
כשהגעתי, כולם כבר היו שם וחיכו לי.
דאגנו שאלכס יביא אוכל ושתיה (וכמובן שאצלי בתיק היתה אספקה
שתוכל להשביע אותי במועד מאוחר יותר, שכללה שני בורקסים גדולים
ושתי חפיסות שוקולד), ירדנו על דניאל, התווכחנו על אנריל
טורנמנט, צעקנו על דניאל, דיברנו על סוג הפצצה שבה נשתמש לשם
חיסול כל הערבים, רצחנו את דניאל (אופס, גלשנו למישור המשאלות)
והתחלנו לשחק.
"ובכן, יובל התחזה לפרלין והחל להוביל את הצבא, לפתע פרלין
האמיתית מגיעה ומנסה להרוג אותו"
"הגיע זמן לטבח" חייך אלכס
"אתה תביא למותי יא מטורף" אמרתי לו
"נו, מה אתם עושים?"
"מה כבר יש לנו לעשות?!" התעצבן איתי, "צריך להשתמש באלמנט
ההפתעה ולהשליך עליהם פיירבול וכל בקבוק תבעירה שיש בידינו ואז
לנצל את גלגול ההפתעה כדי לפגוע בהם בצורה מספקת שנוכל לחסל
אותם בהמשך"
"כמובן! אתה פשוט תניח מראש שפרלין ועוזריה הם חבורת לוחמים
וכהנים מדרגה 2 עם דרג"ש של בין 8 ל-6 ותשחט אותם אחד אחד בלי
להניד עפעף, נכון איתי?"
"יא חתיכת בוגד עלוב!" צעק אלכס, "אתה פחדן מסכן!"
"זה שלך אין שום ראיה הגיונית או אסטרטגיה לא אומר שאני פחדן!"
עניתי. למרות שהייתי האחרון שהצטרף לחבורה, כבר היה לי האומץ
לעמוד מולם. וזה עצבן אותם.
"תשמע" פנה אלי השה"מ, "אתה יכול לנסות לברוח..." ובעודו אומר
זאת הוא נתן מבט נוקב באלכס ואיתי, "אבל אני לא חושב שזה יתקבל
בברכה ע"י האל שלך או על ידי חבריך לקבוצה"
"האל שלי (אל הרעם) יסלח לי על שאני מציל את חיי, וחבריי
לקבוצה כבר לא יהיו פה! הם יישחטו עד אפר!"
לאחר דיון של כמה דקות הייתי היחיד שהתנגד להתקפה מתפרצת.
הכריזמה הניאו-פאשיסטית של אלכס ואיתי סחפה את כולם אחר הטירוף
והתקווה לניצחון, ודניאל ובועז רצו גם כן להתקיף. נאלצתי
להסכים.
"כבר עדיף שהיה בורח, השמאלן הפחדן הזה" לחש אלכס לאיתי.
"אל תדאג" חייך איתי.
הטלנו על עצמינו את כל כשפי ההגנה שהיו לנו, והתחלנו להפגיז
אותם בפיירבול ובבקבוקי התבעירה. הקרב על חיינו וכבודינו החל.

הקרב היה קשה מנשוא. איבדנו את יובל ונפצענו כולנו קשה, אבל
עמדנו (תאמינו או לא) לנחול הצלחה. אלכס ואיתי הצליחו לגלגל
מספרים גבוהים יחסית ששמרו עלינו ביתרון, וגם חיצי החשמל שלי
תרמו למאבק. דניאל היה עסוק יותר בלנג'ס לגיא בנוגע לטבעת שהוא
צריך מאשר לעזור בקרב, ובועז? בועז שמאלן...
לפתע הופיעה המשטרה. כן כן, הזרוע הארוכה של החוק פולשת גם
לעולמם של משחקי התפקידים.
"אבל זה הם התקיפו אותנו! אנחנו רק מגנים על עצמינו!"
"כן, בדיוק..." דיבר גיא בשם מפקד המשטרה, "השטח מלא בגופות
שלהם, כולכם חיים ונאבקים, והם תקפו אתכם, כן? אל תעליבו את
האינטילגנציה שלי, אתם הולכים לכלא"
"שננסה להתנגד?" הציע אלכס בייאוש מה.
"למה לא?" שאלתי בציניות.
"ברצינות אלכס, אתם כולכם פצועים והם חיילי משטרה, הם יטבחו
בכם כאילו הייתם ג'וקים" אמר השה"מ בחיוך מסופק. ניכר שהוא
נהנה מהתפקיד הדיקטטורי שלו.
בכך הוחלט. הובלנו אל הכלא.
"מה עכשיו?" שאל בועז.
"אני מניח שאתם תוצאו להורג" חייך השה"מ בשביעות רצון.
"שה"מניאק..." אמרתי בבוז.
"טוב, לזה נדאג אח"כ" אמר איתי, קם ממקומו ונעץ בי מבט זועם.
אלכם קם אחריו ונעץ בי מבט דומה.
"דניאל! בועז!" קרא אלכס, "אתם או איתנו - או נגדנו" הוא קרא
בחיוך מרושע.
דניאל ובועז, מבועתים מפחד, קמו.
"מה לעזאעל הולך פה?!" שאלתי. בכל זאת הייתי החדש ביותר וחשבתי
שמדובר באיזה הליך חדש שטרם נתקלתי בו.
"אתה..." החל אלכס לומר, "בוגד שפל ומסריח! אתה פחדן! תמיד
חושש לחייך, תמיד מפקיר אותנו להילחם, לעולם לא זורם עם
הקבוצה, אין לנו שום שימוש באחד כמוך בקבוצה שלנו!!"
"יו, תרגע!"
"הו לא, לא הפעם! סבלתי את זה פעם אחת יותר מדי!" הוא הסתכל על
השה"מ, ואז שלף ממתחת השולחן חרב גדולה עשויה פלדה באורך של
כמאה סנטימטר.
איתי, בועז ודניאל עשו אותו דבר אחריו.
"אה...אלכס? מה הולך פה?" שאלתי. התחלתי לפחד כבר...
"מה שהולך פה נקרא סינון" אמר איתי "אתה לא מועיל לקבוצה, אז
הקבוצה מסננת אותך" ובזאת הוא בעט את השולחן הצידה, והם עמדו
מולי.
"איתי...תרגע...אנחנו משחקים די.אן.די, זוכר? זה רק משחק..."
"אל תזיין לי את המוח עם הניסיונות התחמקות הפתטיים שלך!" צעק
איתי, "הפרעת לנו בפעם האחרונה!".
ובזאת הוא התקיף. אחריו התקיפו כולם. לפני שידעתי מה קורה
נאלצתי לנסות ולהתחמק מארבע חרבות גדולות שניסו לבתר אותי
לאינספור חלקים. "חסלו את הבוגד!!!" צרח אלכס, ותקע את החרב
בכתפי.
"אאוו!!!!! אלכס!!! יא בן זונה!!! מה אתה עושה?!!! זה רק
משחק!!!"
אבל זה לא הועיל לי...כלום לא הועיל לי...גם לא המבט החצי שואל
חצי מתחנן שנעצתי בשה"מ (הוא השפיל את מבטו והביט ברשומות שלו,
בוודאי מוחק משם עוד אחד...).
"בועז...בבקשה..." ניסיתי, אבל כבר לא יכולתי לדבר. הדמויות
והחרבות שהונפו מולי נהיו שחורות יותר ויותר לאט לאט.
אם עברתם ליד הבית באותו יום, יכולתם לשמוע אותי ברגעים
האחרונים של חיי, מנסה עדיין להבין איך הגעתי למצב הזה ומה
לעזאזעל קרה כאן...
"דניאל...איתי...מה אתם עושים?! זה רק משחק!! אלכס...זה
רק...מש..."