יושב לי. כותב. מרגיש חרא. ואין לי כוח לכלום.
כולם יושבים למטה, שמחים, מאושרים, נהנים ורק אני פה,
עצוב, בודד.
אין לי ממש מושג מה יש לי, אבל נמאס לי לשבת בין אנשים שלא
אכפת להם, ולהנות מזה. לשבת לידם,אבל שלא באמת ישימו לב.
שידברו, אבל לא באמת יקשיבו.
אני מנסה להיות נחמד, ושאני באמת צריך מישהו, הוא בורח כאילו
אני פגע רע. אני עוזר, מדבר, מוציא מדיכאון, אבל שאני באמת
צריך אתכם,
אתם לא שם.
ואני לא מבקש הרבה, קצת תשומת לב, קצת הקשבה ואכפתיות.
אבל אתם אנוכיים, חושבים רק על עצמכם. מנסים להראות כאילו אכפת
לכם, כאילו אתם מנסים לעזור, אבל אתם רק פוגעים יותר.
לא שבאמת אכפת לכם מה יהיה.

יש גבול לכמה אני כל היום יכול לנסות לחשוב חיובי, ולהיות אדיש
לכל מה שקורה. יש גבול לכמה שאני יכול לסבול בשקט.
אני קם בבוקר, שר לי בראש שיר משמח, הולך וחושב על כמה יהיה
יום טוב, אבל אז אני רואה את מה שקורה. רוב הזמן אני מצליח
להתעלם מהשטויות, ולא לשים לב, אבל לפעמים כבר אין לי כוח
להילחם עם הדיכאון.

אני צריך אתכם, אני רוצה אתכם, אני רוצה שיהיה אכפת לכם, אני
רוצה שתבינו, שתשמחו, שנדבר, שלא תיהיו אטומים.
אבל אתם? אתם נשארים עצמכם. אטומים, ומנסים להראות כאילו אכפת
לכם. אבל אתם סתם צבועים. נמאס לי מהצביעות הזאת.
אם אתם לא רוצים, אני לא מכריח, רק אל תגרמו לי לחשוב שאכפת
לכם. אם לא אכפת לכם, אז תגידו לי.
אל תשקרו לי בפנים.  
נמאס לי! פשוט נמאס לי ממכם,
ממכם ומהצביעות שלכם.

You could see me breathing"
But you still kept your hand over my mouth....
You could feel me seething
But you just turned your nose up in the air....

You only think about yourself.
You only think about yourself...:"
Incbus- Mexico

נכתב ביום שישי אחד, שחור במיוחד, שיצא במקרה על יומהולדת של
טל, לפני המון זמן.

טל, המסיבה הייתה טובה, רק לא היה לי מצברוח ונשבר לי.
תודה שנתת לי דף ועט.


אני חושב שיצא לי דיי טוב.
אולי זה קצת חוזר על עצמו, אבל זה מה שיש.

החלטתי להעלות את זה רק עכשיו כי רק עכשיו הבנתי כמה זה כואב.