כשנפגשנו, היית כל כך נחמד, לרגע לא חשבתי שזה מה שיקרה. חייכת
ואז נסענו למסעדה הזאת.
אתה והיא אכלתם סלט, אני והוא אכלנו עוגת שוקולד- עם הרבה
שוקולד, גדולה ויפה.
מאותו היום, כשנפגשנו, ידעתי שאתה תהיה שלי, לטווח ארוך. המגע
העדין שלך, הידיים המלטפות, הקשר שיש לך, היכולת להתחבר אל כל
האנשים האלו...מדהים!
אני זוכרת, זה התחיל במסג' בגב, עם קרם גוף כזה של "קליאו" עם
ה"ניחוח הבלעדי", כמה צחקנו על זה, זוכר? ואז כשהקרם התאדה
ונספג בגוף, זה עבר לליקוק עדין, עם הלשון, משם הסתובבת והורדת
לי את שאר הבגדים שהיו עלי.. ונישקת וחיבקת... המוסיקה ברקע
הייתה מאד עדינה, מאד מעניינת, הקשבתי לה והרגשתי אותך. זו
הייתה חוויה מעניינת מאד. אני מודה, בהתחלה הייתי מאד לחוצה
בגלל שאני לא אוהבת את הגוף שלי, ואתה בטח לא תאהב אותו, אבל,
כשנגעת בי, במין מגע מלא אהבה, רוך ונעימות שכזו.. ידעתי שאתה
אוהב אותו, למרות שהוא קטן ולא מושלם. בעיניי, שום דבר בי-לא
מושלם. אבל אתה, תמיד יודע למצוא את החלקים היפים שבי, מה שאני
יודעת לעשות ההפך. אתה יודע איך לעורר בי את התחושה ש-"יש לי
את זה", לעודד. וזה מעודד! אולי הייתי לחוצה כי ידעתי מה הולך
לקרות ורציתי לעקב את זה, אולי רציתי עוד קצת זמן, לחכות..
ומצד שני, הייתי מוכנה לתת הכל בשביל שהרגע הזה יגיע...
והינה זה בא, זה היה רגע מדהים. אחד כזה שאני לא אשכח בחיים
שלי! אף פעם!

אחרי שבועיים חשבתי, שיהיה נכון לקנות איזו ערכת הריון- כזו
שמוכרים בסופר ולבדוק שהכל בסדר. עשיתי בדיקת הריון, וגיליתי
שהתשובה חיובית.
לא ידעתי מה לעשות, מצד אחד, אני כבר כמה חודשים חולמת בלילה
על זה שאני רוצה תינוק, יצור קטן שגדל בתוכי במשך תשעה חודשים.
מישהו שיעשה אותי אמא. מישהו שאני אוכל לחבק, להניק, לראות
אותו גדל, לשמוע אותו בוכה, לפעמים צורח! לראות אותו מחייך,
לדעת שאחריי יהיה מישהו שימשיך את הדרך שלי, רציתי מזכרת ממך,
משהו שיהיה שלך ושלי ביחד. המבט המושלם שלך והעיניים שלי...
ומצד שני, תינוק? אין לי את היכולת לגדל אותו כמו שצריך. אני
בקושי עובדת, בקושי מפרנסת את עצמי. אני לא מספיק אחראית בשביל
לגדל ילד. הוא דורש המון תשומת לב שאין לי להעניק לו, ותמיד
יהיו אחרים שיגידו ש"זה לא מקובל" מה פתאום תינוק לפני
הנישואין? ועכשיו? רציתי תמיד להישאר רווקה לנצח! בלי אף אחד
בלי להתחייב. ועכשיו?...
ומצד שלישי, איך מספרים לכולם בשורה שכזאת? ואתה? אתה תשאר
איתי או שתעזוב אותי מייד? אתה תרצה אותי ואת הילד שלך?
תמיד הייתי בעד הפלות. אמרתי שילדה או נערה שנכנסת להריון ולא
מסוגלת לטפל בתינוק כמו שצריך- שתפיל! הוא לא מרגיש את זה. ואם
זה תלוי בו, עדיף לו שלא להיוולד. מי צריך ילדים כשאנחנו עוד
ילדים?
ועכשיו..עכשיו אני חושבת ההפך, עכשיו אני בטוחה שהפלה זה רצח!
להרוג עובר שמתפתח זה כמו לאכול בשר של פרה מתה. אמנם לא
אוכלים אותו, אבל "אוכלים את הלב" והסיכון שצריך לקחת...
רק מהמחשבה לעבור את התהליך הזה של ההפלה אני נחרדת. לא רוצה.
פשוט לא מוכנה.
אני אגדל את הילד שלי, גם אם זה יעלה לי בדמי. וגם אם אצטרך
לוותר על חיי המותרות, והרווקות...
כעבור חודש סיפרתי לאמא שלי, היא הגיבה בקלות, אמרה שיהיה
בסדר ואנחנו נראה מה עושים. וסיפרה לאבא, אבא נלחץ מאד. לאבא
חשוב ה"כבוד" המשפחתי (זה שמזמן אבד פה...) הוא לא היה מוכן
שאני אגדל את הילד לבד. והוא אמר: "עכשיו אנחנו הולכים אל
ההורים שלו!" ואז הלכנו אל ההורים שלך, סיפרנו לאמא שלך, היא
הייתה בשוק! ואז צלצלנו אל אבא שלך, הוא הגיע ונכנס לבית, הוא
היה דיי המום, הוא לא הבין מה קורה. ואז הוא התיישב וסיפרנו
לו. כשאחותך הגדולה שמעה על ההריון, כמעט כל המשפחה כבר ידעה.
מלבדך. ומלבד אחותך הקטנה ואחיך המאומץ, החלטתם שלא לספר להם
בשלב זה "הם לא צריכים להתערב בענייני המבוגרים"- כך אחותך
הגדולה פסקה.
אחותך הרגישה שהיא חייבת להיות ה"מנהלת" של האירוע המכובד
ושהיא חייבת לדאוג להכל.
צלצלנו אליך בדחיפות, ואתה הגעת תוך חצי שעה אל הדירה של אמא
שלך. בהתחלה לא הבנת מה קרה, ראית את הוריך הגרושים יושבים על
אותה ספה, מחזיקים כוס קפה ביד חצי רועדת, על השולחן מונחים
כדורי ההרגעה של אמא וחפיסת סיגריות.
כולם בהו בך, את אחותך הקטנה "העיפו" לחדר שלה, אמרו לה: "תצאי
מפה! תעשי משהו! לכי אל החבר שלך! תעשי משהו! רק אל תהי פה!".
אני יודעת שאחותך הקטנה כל כך חשובה לך וזה היה דיי מפחיד
בשבילך לראות שאותה לא משתפים. הבנת שמשהו לא בסדר.
ואז הסתכלת על כולם ואמרת:" הכל בסדר פה?"
-שתיקה- (שתיקה איומה מילאה את החדר.)
אתה התיישבת לידיי, והחזקת את היד שלי.
המבטים של כולם היו נוראיים. שחררת את היד שלי, והשפלת את
עיניך אל הרצפה.
ואז אחותך הגדולה צעקה: "אתה לא שם לב למשהו חריג פה? איך
יכולת להיות כל כך חסר אחריות?"
לא הבנת על מה היא מדברת, ומשום מה, רק היא צעקה, אף אחד לא
דיבר, נתנו לה לנהל את העניין.
שאלת אותה: " מה את רוצה? מה קרה פה? שמישהו ידבר!"
ואז אמרתי לך: "אני בהריון".
-שתיקה- (שוב שקט!)
אתה הסתכלת עלי ולא אמרת כלום. הפה שלך היה פעור לרווחה,
העיניים מתחילות להזיל דמעות, וראש לא מחובר לכתפיים וכל מה
שאמרת היה: "מה?"
ואבא שלי ענה:" כן! מה יש לך להגיד בנדון?"
ושוב אמרת רק: "מה?"
אחותך שוב צעקה ואמרה: "כל הכבוד! מתי תלמד כבר להיות בוגר?
תראה מה עשית? איפה האחריות שלך..." אמא שלך קטעה את אחותך
והרגיעה אותה, היא התחילה לבכות. אמא שלי, ישבה לידי וחיבקה
אותי, אבא שלך, ליד אבא שלי- טפח לו על השכם והחזיק אותו שלא
ייפול או משהו. ורק אתה נשארת בלי אף אחד. כולם היו נגדך.
אני יודעת שבאותו הרגע רצית לקבור את עצמך מרוב פחד ובושה, או
לפחות לירות לכמה אנשים פה בראש, שימותו, עדיף לא?!   אבל לא
יכלת לעשות כלום.
והדיון נמשך:
אבא שלי: "אני חושב שאתם צריכים להתחתן מהר ולגדל את התינוק
ביחד"
אחותך: "נראה לך שהוא מסוגל להתחייב לחתונה עכשיו?"
אבא שלי: "אין ברירה! חייבים! מה את רוצה? שהם יגדלו ילד לבד
בלי חתונה?"
אמא שלך: "יש הרבה זוגות כאלו"
אמא שלי: "הם חייבים להתחתן, זה הפתרון הכי טוב לבת שלי"
אחותך: "אולי ניתן להם להחליט?"
אבא שלך: "הם ילדים, הם לא יודעים להחליט לבד. ראית מה קרה,
נכון?"
אתה: "את בטוחה שזה הריון?"
אחותך: "תגיד לי? אתה נורמאלי?! עוד שמונה חודשים אתה אבא!
תתעורר כבר!"
אמא שלך: "תרגעי מותק שלי, תרגעי"
אני: "אני בטוחה"
אתה: "ומה עם הפלה?"
כולם (בצעקות איימה): "איך אתה מעז להגיד את זה..."-"אתה לא
מתבייש?..."-"היא לא תעבור שום הפלה..תלמד לקחת אחריות על
מעשיך..."-"נבזה!"
אתה: "צעקות לא יובילו לשום מקום! צריכים לחשוב מה עושים"
אבא שלי: "חתונה!"
אבא שלך: "ואיפה יגורו?"
אבא שלי: "נקנה להם דירה"
אבא שלך: "בת"א או פה?"
אבא שלי: "ת"א, כמה שיותר קרוב אלינו, שנשגיח עליהם, עליו!"
אמא שלי: "אני חושבת שזה רעיון טוב"
אחותך: "מישהו רוצה לשתות?"
-צלצול הפלאפון של אחותך- (שקט קליל, אחותך הקטנה מבקשת מים),
והדיון ממשיך:
אבא שלי: "נסכם שאת כל מה שאנחנו יודעים היום, לא מספרים לאף
אחד במשפחה בינתיים, גם לא לילדים"
אחותך (מהמטבח): "מין הסתם..."
אתה: "אולי ניישב את הכל מחר?"
אמא שלך: "אתה שוב בורח? לאן אתה כל כך ממהר! אתה לא זז לשום
מקום!"
אני: "אפשר לקבל קצת מים?"
אחותך (בריצה): "בטח, תשתי חופשי..רוצה קצת?"
אתה: "כן, תודה"
-שתיקה- (למשך 5 דק'. ואז הדיון נתנהל ככה אל תוך הלילה),
ואז סוכם:
אבא שלי: "יום שישי, 20:00, אצלנו בבית, ארוחת ערב, ניישב את
הכל."
הוריך: "אין בעיה!"
אתה: (בלב): "לברוח מפה כמה שיותר מהר" (בקול): "אין בעיה".
אחותך: "בכייף, למה לא?"-"אני אלווה אתכם אל הדלת, לילה טוב
-ותקעה את החיוך מזוייף שרק היא יודעת לעשות-
כולם מחליפים מילים שאומרות: "לילה טוב! לילה טוב."
זהו, הלכנו. הגעתי הביתה, אל בית הוריי, אל החדר שלי ומיד
הרמתי אליך טלפון. אתה לא רצית לדבר, שמעתי את זה בקול שלך,
אבל דיברת איתי, מתוך פחד ורחמים. אמרתי לך שאני מצטערת, ושלא
התכוונתי לעורר כזו מהומה, ושאני אוהבת אותך ורוצה להתחתן
איתך.
ואתה אמרת לי: "גם אני. לילה טוב".
זה היה ביום ראשון. ביום שני, שלישי ורביעי, לשיחות הטלפון
שלנו נוסף קוד חדש- "מה שלומך? את עייפה? התינוק בסדר?..." אני
יודעת שהתפללת שרק ייפול התינוק, שיקרה משהו שינער אותך מכל
זה, משהו שלא יקרה באשמתך, אולי כן, אבל שלא יהיה תינוק. אני
יודעת...

בשבוע שאחרי היית אמור ללכת למילואים, אני לא אשכח את מה שאמרת
למפקד שלך, "יש לי אישה, והיא בהריון- אני לא יכול לעשות את
המילואים! אתה חייב לשחרר אותי! זה מאד קריטי!" החלטת להבין את
מהות העניין, התחלת לדאוג לי קצת יותר, התחלת לחסוך את הכסף
שלך, וויתרת על הדברים שהכי חשובים שלך, היית איתי יותר, את
השעות הפנויות שהיית מקדיש לחברים שלך, התחלת להכיר אותי בתור
אישתך לעתיד, הקדשת לי ולילד או לילדה.. לא וויתרנו! אנחנו
נעבור את זה! אמרת לי. אני חושבת שאתה בכל זאת רוצה את הילד,
למרות שהוא הדבר האחרון שהיית חושב עליו. שאלת אותי: "נו? אז
כבר יש שמלה?"
עניתי שעוד לא. אני מחכה קצת, שהבטן תגדל.
אמרת: אוקיי... מה שתגידי!
הוספתי: ומה איתך? יש הכנות?
אתה: לא..לא משהו מיוחד, את יותר חשובה כרגע, נוח לך?
עניתי: מה אני נראית לך? נכה?!
אתה: שש! תרגעי! אל תתעצבני, זה לא בריא!
-צחקתי-
אתה: מה את צוחקת? אני דואג לילד שלי!
אני: ילדה!
אתה: את כבר יודעת?
אני: לא, סתם בא לי ילדה.
אתה: אל תדברי שטויות!!
והלכת להביא לי משהו לשתות, בדרך עברת דרך החדר של אחותך
הקטנה, שאלת אותה אם היא רוצה גם כן לשתות משהו, ואז היא שאלה
אותך: "תגיד, אתה באמת הולך להתחתן איתה? אתה אוהב אותה?
כאילו, רציני כזה?"
לא הייתי מצפה למשהו אחר שילדה בת 17 תגיד. מה היא כבר יודעת
עלינו? על הלילות והימים שעברנו ביחד? למה היא מתערבת? לא אמרו
לה לשתוק?
והמשכתם לדבר, בדרך למטבח, בינתיים, רציתי לבדוק משהו
באינטרנט, אז נכנסתי לחדר שלה, כשהיא לא הייתה, ואז, כמו
בסרטים, מצאתי כמה שורות שהיא כתבה, זה הלך בערך ככה: " אני
אוהבת את אחי, ז"א, ברור שאני אוהב אותו- הוא אח שלי, אני
אמורה לאהוב אותו. אבל משום מה, אני לא מאמינה שהוא יתחתן
ויכנע ל"לחץ חברתי" מצד אבא שלה. מי היא בכלל ומי אבא שלה
שיגידו לו מה לעשות? למה? ואיפה ההורים? ולמה אחותי הגדולה,
שכ"כ רוצה להיות מעורבת בהכל, לא מתערבת? הוא אמר לי שהוא מאד
אוהב אותה ושמזמן הם כבר חשבו על חתונה... ממש כמו בסרט- לא
אמיתי!!
אני חושבת, שאם אני הייתי במצב שלה, הייתי מתאבדת! כן, למה
לעבור הפלה? למה ללדת ילד? למה להתחתן? למה? למה??..."

להתאבד? אני מסוגלת, אבל לא רוצה.
החלטתי ללכת ולעבור בדיקת הריון נוספת, הפעם במעבדה.
אחרי הבדיקה, הם אמרו לי להתקשר ב5 והם יגידו לי את התוצאה.
הייתי במתח נוראי, למרות שידעתי את התוצאות, לא ידעתי אם לספר
למישהו, או לשתוק. העדפתי לשתוק וללכת לקנות בגדים לעצמי,
עדיין עוד מעט אני אשמין ואני צריכה בגדים, וסתם כי בא לי
שופינג. אז הלכתי לרמי-לי זו חנות לבגדי הריון, ומדדתי את
הבגדים, והכל היה ענקי עליי, וראיתי שם אישה, בערך בגילי,
דתייה, ביד אחת התינוקת, בבטן מתפתח לו עוד עובר וביד השניה
העגלה, מולה עומד הבעל ולא מחזיק כלום חוץ מאת הסידור-
ומתפלל... שאלתי אותה:
"בת כמה את?"
היא הסתכלה עלי ולא ידעה אם לענות לי או לשתוק, ואז אמרה
בלחישה "19 וחצי"
-חייכתי- "ואת נשואה?" המשכתי, ז"א ידעתי שהיא נשואה, אבל
שאלתי בכל זאת.
"כן! ברור!"
"אהה.. נחמד. ואת אוהבת את בעלך?"
הבעל שלה הרים את עיניו מעל הסידור וסימן לה ללכת. והיא הלכה,
בלי לענות לי.
המשכתי להסתכל על בגדי ההריון. נכנסתי לאיזור תאי המדידה, ושם
היא באה אלי, ואמרה לי: " למה את שואלת כל כך הרבה שאלות? את
בהריון נכון? ולמה בעלך לא איתך?"
עניתי לה: אין לי בעל, אני סתם שואלת, מעניין אותי.
היא: -המומה- מה? כאילו, את בהריון ואין לך בעל?
אני: כן! מה רע? יש הרבה זוגות כאלו!
היא: מה אני יגיד לך, שתהיי בעזרת השם בריאה!
אני: -חיוך מאולץ- תודה, וגם את.
ויצאתי מתא המדידה ויצאתי מהחנות, השעה הייתה 4:45  שתיתי חצי
בקבוק דיאט קולה והלכתי הבייתה.
כשהגעתי ישר צלצלתי אל המעבדה והפקידה אמרה לי:
"שרון ברקן? הגיעו תוצאות הבדיקה שלך,
גבירתי, את לא בהריון."
שאלתי: את בטוחה?????
היא: "נראה לך שאני צוחקת איתך? גברת! אני עסוקה, עוד משהו
בבקשה?"
אני: לא, תודה להיתראות.
-טריקת טלפון-
   -וואו!!!!-
יישר צלצלתי אל רונה- החברה הכי טובה שלי וסיפרתי לה:
הלו, רונה? את שומעת, אני לא בהריון- זו טעות שלי!
רונה: לא נכון!
אני: בחיי, את מאמינה? תראי מה עשיתי, איזה בלגן! -צחוק
מתגלגל-
רונה: דפוקה! נו? אז את מתכוונת לספר למישהו?
אני: כן! ברור!
-שתיקה-
אני: את חושבת שכדאי? אולי לא?
רונה: שטויות, מה כבר יקרה? את חושבת שהבן זונה יזרוק אותך?
אני: נראה לי.. נראה לך?
רונה: מאיפה לי?
אני: טוב, שומעת, אני חייבת לזוז, נ'דבר יותר מאוחר ביי.
רונה: תתקשרי לסלולרי, ביי.

            אז זהו, אני לא בהריון, אתה מבין?
כתבתי לך את המכתב הזה, ואני מקווה שאתה מבין.
פשוט לא יכולתי לדבר, ראיתי אותך וזה עשה לי..כואב בלב!
אז החלטתי לכתוב. פשוט הרבה יותר קל לי.
אז עכשיו אתה מתכוון לעזוב אותי?
אני רוצה לבקש ממך עוד משהו, שלא נספר לאבא שלי, נגיד לו
שהחלטתי לעבור הפלה ושאתה שילמת. הוא יהרוג אותי, ואני מפחדת
ממנו, ראית איזה עצבני, ובקשר לחתונה- אל תדאג, אני כבר אדבר
איתו, יהיה בסדר.

אוהבת,
שרון.