[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אנדרסון גוד
/
קו כרמיאל- חיפה

אני עולה לאוטובוס. יום שישי. צהריים.
אני מסתכלת סביב, כל המקומות תפוסים, רק שם- ליד הבחורה ההיא-
עם התיק על הברכיים. התיישבתי.
האוטובוס יצא מהתחנה, אנחנו חולפים על פני נופים כפריים, והנה
נכנסנו לאחד- כפר. לא נוף, איך אפשר להכנס לנוף בכלל? הלואי
שהיה... הייתי יכולה להוריד תמונה של לונדון מהאינטרנט...
ופשוט להכנס אליה... וואו- איזה מחשבה.
אני מתעוררת בבת אחת מהפנטזיה- משפחה קולנית עולה לאוטובוס...
רק שלושה אנשים? הייתי בטוחה שיש לפחות ששה לפי הרעש שהם
עושים- אבל רק הורים, וילד קטן, נראה די שתקן. איך שמראה יכול
להטעות. אבל למה שקרה לא יכולתי לצפות. אני לא חושבת שמישהו
חשב. אנחנו לא כאלה נכון? אבל עובדה שהוא יושב שם עכשיו ובוכה,
אני יכולה להרגיש את הלחי שלו בוערת עם כל סטירה, והבכי רק
מתחזק... למה אף אחד לא מפסיק אותם? אתה לא רואים שהם מכאיבים
לו? אבל אני נשארת במקומי, בוהה בנקודה בחלל. כמו כל האחרים,
יושבת זקופה, מנסה שלא לראות, שלא לשמוע- ורק נושאת תפילה בלב-
שרק יפסיק לבכות- כי נראה לי שהכל יפסיק אם הוא יפסיק לבכות.
בבקשה תפסיק ילד. זה רק לטובתך.
ראש הבחורה שלידי צונח לכיוון חזה, היא מתחילה לנחור. מעניין
על מה היא חולמת, יפה כזאת, בטח חולמת על החבר החייל החתיך
שלה, ועכשיו היא נוסעת לפגוש אותו ביציאה מבת גלים, והם
יתנשקו. הלוואי שלי היה את מי לנשק בירידה מהאוטובוס... אבל
אני רק אעמוד שם ואקווה שהיא תגיע מהר כי נורא קר לי.
אנחנו בעכו, מרבית בנוסעים באוטובוס יורדים, ויש כמה מקומות
פנויים. הבחורה שלידי עוד נוחרת. אני מרימה את התיק שלי ועוברת
לשבת במושב פנוי מול הדלת האחורית, טעות חמורה, כמו שמתברר לי
דקה אחרי זה. החייל והחיילת שלפני לא מפסיקים לריב, ממש קשה
להאמין שהם זוג, אבל העובדה הזו מתבררת במהרה כשהם משלימים
ומתחילים להתמזמז בגמישות ראויה להערכה. חבל שאין לי אומץ
להגיד להם להפסיק, הם כל כך חמודים ביחד. תוך שניה הם מתחילים
לריב שוב ואני כבר מתחילה לתהות מה יותר טוב, שיריבו או
שיגעילו את כל האוטובוס?
"תחנה מרכזית אגד" מכריז הנהג, כולנו נחפזים לאסוף את
חפצינו. מי רוצה להתקע באוטובוס ביום שישי בצהריים, לכולנו יש
מי שמצפה לנו... טוב, לרובנו.
אני יורדת מהאוטובוס. מלפני הנערה עם התיק, מחבקת חייל גבוה.
תיארתי לעצמי. הילד הקטן בידיוק קיבל גביע גלידה, פרס על זה
שלא התפרע בשארית הנסיעה. ונם נשיקה על הלחי מאבא, והם הולכים
משם, משפחה.
חייל וחיילת עוזבים כשהם אוחזים ידיים.
ורק אני מביטה סביב, היא תמיד מאחרת, וכל כך קר לי... נון איפה
היא?
"היי!" אני שומעת צעקה מאחורי, מסתובבת, וכבר היא עליי,
עוטפת אותי בחיבוק ענקי ואנחנו עוזבות יד ביד.
הכי כיף זה כשיש מישהו שמחכב לך בירידה מהאוטובוס לא?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כואב לי הראש,
משמע אני קיים

האגודה נגד
הוכחות
אונטולוגיות


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/3/01 10:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנדרסון גוד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה