יחזקאל יושב אצלי בבית. ואני חושבת, יחזקאל זה שם של נביא. אני
מנסה לזכור אם הוא היה נביא זעם או נביא נחמה. ירמיהו היה נביא
זעם. את ירמיהו אני זוכרת. אבל יחזקאל? ובכלל יחזקאל הנביא זה
במלרע, ויחזקאל הזה, שאצלי בבית על הספה, הוא במלעיל. אבל זה
אותו שם בכל זאת. ויחזקאל הזה, שיושב אצלי עכשיו בבית על הספה,
הוא בהחלט נביא זעם.

הוא אומר: "את יודעת שאני בא אליך בחברות. זה מרוב שאכפת לי
ממך". חברות בשורוק. אני מנקדת את המלים בראש.

אני שואלת: "אתה רוצה לשתות משהו אולי?" אני מקווה שהוא יגיד
כן. אני אלך למטבח. אני אכין שתייה לאט לאט. אולי עד שאני
אגמור, הוא כבר יצטרך ללכת. אולי אני אדליק את הרדיו במטבח
בזמן שאני אכין קפה או אמזוג קולה. יש שיר על יחזקאל. לא על
ירמיהו. זה אני זוכרת. אני אתרכז במוזיקה, ולא אשמע את יחזקאל.
לא ממש. לא מתחשק לי לדבר עם יחזקאל, מרוב שאכפת לו ממני.

אבל יחזקאל לא רוצה לשתות. אולי הוא לא רוצה שאני אראה שהוא
שליח אלוהים, ושתבוא אש לשולחן הסלון שלי ותקח את השתיה בסערה
השמימה. חבל. הייתי רוצה לראות אש מתלקחת על שולחן הסלון שלי,
לפחות הרבה יותר מאשר אני רוצה לשמוע את יחזקאל אומר לי
דברים.
יחזקאל אומר: "את יודעת, אנחנו מאוד מודאגים בגללך". ואני
חושבת - כשמדברים ברבים, זה תמיד נשמע יותר נבואי - הוא
ואלוהים מאוד מודאגים בגללי. למרות שהוא בעצם מתכוון אליו ואל
מיכל, אשתו. בכלל אלוהים זה יחיד או רבים?

אני לא עונה. אני מסתכלת בשרוכי נעליו. נעלים כבדות ליד הספה
שלי. לא בדיוק מתחשק לי להקל עליו. הוא ממתין כמה זמן, ממתין,
ממתין, בסוף: "מה יהיה? את מאוד מדאיגה אותנו".

אני אומרת: "אני מצטערת שאני מדאיגה אתכם. זה לא שאני מתכוונת
לזה. יש לי מספיק עיסוקים גם ככה, חוץ מלהדאיג".

הוא אומר: "לא, לא, לא באתי שתתנצלי. באתי להגיד לך שזה לא טוב
ככה. אנחנו מאוד מודאגים. שמענו כל מיני דברים עליך. וחשבנו
שעדיף שתשמעי את זה מאתנו, חברים שלך, מאשר שזה יגיע אליך
מזרים, את יודעת. מדברים עליך, לא דברים נעימים".

אני שמה לב שיד ימין שלי רועדת. אני שונאת שזה קורה. אני יכולה
אולי להתיישב על כף היד, אבל זה ייראה מוזר. אולי אם אני אזיז
באיטיות את יד שמאל, אני אוכל לתפוס את יד ימין ולהרגיע את
הרעידה, בלי שהוא ישים לב. הרעידה הזו ביד ימין היא חדשה
יחסית. עוד לא הסתגלתי אליה. יש לי גוש במוח, בצד שמאל. אבל צד
שמאל שולט על צד ימין. ככה זה - עולם הפוך. אז הגוש של צד שמאל
עושה לי יד ימין רועדת. המחשבה הזו משום מה משעשעת אותי לרגע.
יחזקאל אומר: "הלוואי והייתי מבין מה מצחיק אותך".

בעצם, אני אגיד לו. איש האלוהים שעל הספה בסלון שלי לא יודע
הכל, מסתבר: "אני חולה," אני אומרת לו. "אולי אני אמות בסתיו".
זה קיץ כשאנחנו מדברים. תחילת הקיץ. עוד מעט יתחיל החופש
הגדול. מטר לא תלך עוד לגן העירוני, וגם לא לקייטנה כי היא לא
אוהבת, ימלאו לה שש, והיא תקבל ילקוט במתנה, עם ריח של חדש.

יחזקאל אומר: "מטר ממש מוזנחת. כולם אומרים את זה. היא מסתובבת
כמו כלבלב עזוב ברחובות. זה פשוט שובר את הלב לראות. ואת עסוקה
בקריירה שלך". יד ימין שלי עכשיו רועדת כל כך, הציפורניים
נוקשות על שולחן הסלון. טררר... טרר... מה כאן. אש מאכלת
מהשמים. איש האלוהים. בתך, יחידתך. או אלוהים. להתרכז. מה הוא
אמר? קריירה. אני אומרת: "אולי בחורף. אולי בקיץ. עצוב למות
באביב". ביד שמאל אני מראה על הראש, "קשה לי לקום בבוקר".

יחזקאל מסתכל עלי. או אולי אני עליו. קשה להתרכז. היד רועדת.
די די לרעוד. נומה נומה יד. יחזקאל מדבר אלי. אולי הוא דיבר כל
הזמן. אולי לא שמעתי. הוא עושה פרצוף קשה. יחזקאל הוא נביא
זעם. אני בטוחה. גם אם בתנ"ך כתוב הפוך. צריך אולי לתקן את
התנ"ך. יחזקאל נראה לי מאוד מפחיד ככה. אולי עוד מעט הוא יניף
את מטהו ויהפוך אותי לצפרדע. אולי יותר טוב. אולי הוא יזרוק
אותי על הקיר ואני אהפוך לנסיך. ואנחנו נחייה באושר.

יחזקאל אומר: "אני ממש לא מבין מה קורה איתך. יש לך ילדה. את
לא יכולה להתפרק ככה. את לא יכולה לעשות כל מה שבראש שלך, את
יודעת. יש לך ילדה. ילדה זה אחריות. את לא יכולה להיות ככה
שקועה בעצמך".

הוא אמר שקועה בעצמך. ואני מרגישה דווקא שהפוך. אני יוצאת
מעצמי. לפעמים אני רואה את עצמי מבחוץ. אני מרחפת מעל עצמי.
אני מרחפת מעל מטר. אני מרחפת מעל הושע שישן בחדר השני, אחרי
שטיפל בי כל הלילה באהבה, מלטף את יד ימין הרועדת, את יד שמאל
השקטה, אותי שבאמצע, אותי שבחוץ.  שני שנת ישרים אהובתי. והוא
עובר בדממה לחדר השני שלא אתעורר. שמטר לא תראה אותנו כך
בבוקר. אותו במיטה של אביה. אבל אני רואה את הושע. אני מרחפת
מעל שנינו. אני מרחפת מעל מטר הישנה. בבוקר היא תקום בדממה,
ותכין עצמה לגן. תמרח פרוסה בריבת משמש, תקפל לשניים, תשים
בתיק האוכל. תשאיר לי פתק על המקרר - אמא, לקנות בבקשה עוד
ריבה. וגם אם אפשר תפוחים. אבל לא אדומים.

יחזקאל אומר: "ומיכל אמרה לי, שאת מביאה גברים הביתה. לא שאני
חושד, לא שאני חושב. אין לי תפקיד לחשוב. אבל את יודעת, השכנים
ידברו. הם רואים מתי באים, מתי יוצאים. ומטר תגדל, תבין, לא
חבל? את אמא, יש לך אחריות. את לא יכולה לעשות כל מה שבראש
שלך".
בראש שלי. יש שם גוש. ככה אמרו לי. בגלל זה היד. אבל הפוך.
הגוש בשמאל. היד בימין. עוד מעט תבוא אש מהשמים. ליד. לגוש.
ליחזקאל. בדיוק ליד הרגליים שלו. זוג נעליים כבדות. אחת עומדת
ישר, ואחת חלוצה בעוקם. לא שלי. לא של מטר. הושע ישן בחדר
השני. הנעלים של הושע בדיוק ליד הרגליים של יחזקאל. כמו הספרים
בתנ"ך. רק יוריד מבט. בסלון שלי. נעליים של גבר זר.

"יחזקאל," אני אומרת. במלרע. "אני צריכה ללכת עכשיו".