אני לא יודע מה גרם לי לחזור לכאן , אולי כי מעבר הדירה של אחי
הזכיר לי את הבית הישן או אולי כי זה היה חודש מאי. חודש מאי
לא היה סתם עוד חודש באמצע השנה , תקוע לו בין פסח לחופש
הגדול.
כמה ימים לפני יום ההולדת שלה מצאתי את עצמי אחר הצהרים בחצי
יום חופש יושב על ספסל מול הבית הישן של אבא שלה. פעם אחרונה
הייתי כאן לפני יותר משנה.
הבית היה זנוח , החצר הייתה מלאה בעלים מהעץ המטיל את צלו על
הבית ושאריות של מה שהיו פעם חבלים כרוכים סביב אחד מענפי העץ
העבים. בקצותיהם הייתה קשורה חתיכת קרש שהפכה את אחת מהיצירות
של אביה לנדנדה שהיא כל כך אהבה.  קירות הבית היו סדוקים ועל
השער החלוד הייתה קופסת פלסטיק עם חריץ עשוי ידי אדם שהתיימרה
להיות תיבת דואר. קשה היה להאמין שמישהו גר שם.
חשבתי על אותה פעם שהיינו כאן יחד , עמדנו מחובקים מול הבית.
היא בהתה בו והכריזה עליו כחורבה לא ראויה למגורי אדם.
"נכון , אולי את צודקת , אבל זו החורבה שלנו" , אמרתי בתגובה
ונישקתי אותה.
"אני אוהבת אותך" , אמרה וחייכה.
סביר להניח שהייתי ממשיך ומהרהר באותו יום אם לא הייתה עוברת
שם. היא הבחינה בי והתקרבה אליי. האשימו אותי באופן מתמיד
בציניות ובאדישות, אך כל ניסיונותיי באותו רגע לאמץ את אחת
מהתכונות הלא כל כך חיוביות האלה כשלו. ישבתי ללא יכולת לנוע
ומבטי עקב אחרי דמותה המתקרבת. שערה החלק היה צבוע בגוון כלשהו
של אדום והגיע עד קו הכתפיים.
נפרדנו לפני למעלה משנה , מדי פעם הייתה מעדכנת אותי במהלך
חייה, לפחות בדברים שנראו לה חשובים. "אלה בטח עדשות" , חשבתי
לעצמי כששמתי לב שהיא ללא משקפים. סביר להניח שהייתה מספרת לי
אם הייתה עוברת ניתוח לייזר להסרת משקפים , או לפחות שולחת לי
איזה הודעת טקסט.
רגע לפני שהתיישבה נעמדה לידי והסתכלה עליי , כאילו בוחנת אותי
במבטה , מצפה לתגובה כלשהי ממני וכל מה שיכולתי לעשות זה לשאול
אם היא מתכוונת לשבת.
היא התיישבה ישיבה מזרחית על הספסל , עם פניה אליי , הרצינה את
מבטה ובנימה תקיפה שאלה אותי למעשיי.
"יום הולדת עשרים ואחד שמח" , עניתי בחיוך.
"אני לא רואה אותך יותר משנה , פוגשת אותך יומיים לפני יום
ההולדת שלי , דווקא פה מכל המקומות וזה מה שיש לך להגיד?",
התרעמה עליי.
"אני אשאל אותך עוד פעם אחת , מה אתה עושה פה?" , היא השתתקה
וחיכתה לתשובה.
"באתי למנוע ממך לעשות טעות " , עניתי וניסיתי להישמע רציני.
"טעות ? איזה טעות?!".
"טעות קריטית" , עניתי תוך כדי שאני שולף תמונה ישנה שלה
בפרופיל.
היא הביטה בתמונה והתרככה מעט . זו הייתה אחת מהתמונות האהובות
עליה. היא נתנה לי אותה כשנפרדנו.  "לא שוב! לא יכול להיות
שאתה מתחיל עוד פעם את הסיפור הזה!".
"תסתכלי עליו , הוא מושלם! " , היא שנאה שהזכרתי את זה , אבל
הייתי בטוח בצדקתי ונשארו לי רק יומיים כדי לנסות ולשכנע אותה.

"כואב לי כאן" , היא עיוותה את מבטה וניסתה להגיע אל הנקודה
הכואבת בגבה. כשהתייאשה הפנתה את גבה אליי וביקשה ממני לעסות
את המקום התפוס, קצת שמאלה מהשכם הימנית שלה. נכון שלא היה בזה
שום דבר מיני אבל זו הייתה הרגשה מוזרה לגעת בה שוב , כמעט
טבעית , כאילו כך זה צריך להיות .
"אני יודע מה את מנסה לעשות, זה לא יצליח לך" , אמרתי בחיוך
תוך כדי שאני מעסה את כתפיה.
"מה?" , שאלה בתמימות.
"לגרום לי לשכוח לשם מה באתי" , עניתי.  
היא הסירה את ידיי מעליה בעדינות והסתובבה עם פניה אליי , "אתה
באמת חושב שהוא מושלם?" .  
"כן , אני באמת חושב שהוא מושלם. כן , אני אובייקטיבי וכן, זו
תהיה טעות לשנות אותו!" , עניתי בצורה הכי משכנעת שאני יכול.
"מתחיל להחשיך" , אמרה , קמה מהספסל ופנתה לכיוון הבית.
קולות חריקה נשמעו כשפתחה את השער החלוד.
" מה עם מה שבאתי עבורו?" , צעקתי לה מעברו השני של הרחוב .
היא הסתובבה אליי חייכה ואמרה , "אף פעם לא ממש התכוונתי לעשות
ניתוח אף".