הגשם המזוין לא מפסיק לרדת. אין לי מושג כמה זמן הגשם הזה
ממשיך וממשיך, אולי שנה. שנה זה נשמע יותר מדי אז בטח פחות
משנה. שבוע, כן כבר שבוע מחורבן יורד גשם. הגשם יורד בלי
הפסקה, כמו בהודו. אף פעם לא הייתי בהודו אבל אני זוכר דברים
שלימדו אותי בכיתה ז' או ו בשיעורי גיאוגרפיה. אולי זה היה
בשיעורי מולדת. רק במדינה הדפוקה שלנו אפשר לקרוא לשיעורי
גיאוגרפיה, שיעורי מולדת. הרי גיאוגרפיה זה מקצוע מכובד שעוסק
בחקר הארצות ומערכת החינוך שלנו הספוגה ומספיגה תחושת לאומיות
משנה את הכותר למולדת שזה יצלצל לילדינו בתת מודע כשהם מסתערים
על ילדה ערבייה בשכם או בג'נין. חס וחלילה שילדינו לא יתיוונו.
ואם זה באמת היה בשיעור מולדת שלימדו אותי על המונסון אז מה
הקשר בין המונסון בהודו למולדת לעזאזל. אולי הודו היא חלק מארץ
ישראל השלמה מי יודע? ואולי בכלל כל ההודים הם סוכני מוסד
בשליחות סודית. קרוב לוודאי שהשמאלנות הבלתי מתפשרת שלי העבירה
אותי על דעתי, בשיעורי גיאוגרפיה לימדו אותי על המונסון ולי
הכל מתבלבל בראש בגלל שאני מלא בהאשמה עצמית, היהודי הנודד
הנושא על שכמו את עוולות כל העולם.
הגשם המזוין יורד בטיפות קטנות ומעצבנות, כאלו שמפתות אותך
לצאת החוצה ואז עינית קטנה בשמים קולטת אותך יוצא לשנייה לקנות
בירה בפיצוצייה ובום מזעיקה שני עננים שסוגרים עליך במטר גשמי
ברכה. כוס אמו גשמי ברכה וכוס אמו כל החקלאים. מדינה מזוינת,
רק במדינה מזוינת כמו שלנו בן אדם נרטב עד העצם וחושב על איזה
חקלאי מזוין שבטח עוזר למחבלים להסתנן לארץ רק בשביל שתהיה לו
עוד עגבנייה בסלט ירקות שבביצה המסריחה שנקראת הבית שלי.
הדוד שמש שלנו התפוצץ ביום חמישי כי המים שבו קפאו. אי אפשר
להתקלח במים קרים זה פשוט קר מדי ועד כמה שזה משפט בנאלי זה
משפט נכון. אני אתקלח אחרי שהאינסטלטור יגיע. מוזר שהוא עדיין
לא הגיע כי הוא הבטיח שהוא יגיע על הבוקר ביום שישי. אני לא
יודע אם 128 שעות איחור זה משהו שכדאי להתעצבן בגללו. פעם
ראיתי תכנית על איזה כפר באיזה ארץ סקנדינבית שלחבר'ה שם יש
מסורת של טבילה במים קפואים. לטבול במים קפואים זה נוגד את
המצוות את השכל הישר והמוח הקטן. איך אפשר לעולל דבר כזה לאיבר
חמוד כזה. אני בטוח שבתנ"ך יש משהו נגד טבילה במים קפואים
ובכלל נגד מקלחות קרות ואם אין אז משהו דפוק בתנ"ך. לאכול חזיר
אסור ולחמוד כוסיות אסור אבל לקחת איבר חף מפשע ולהפוך אותו
לצימוק מותר, אני לא מבין את זה. אני בטוח שאם אני טובל את
עובדיה יוסף פעם אחת במים קרים הוא מוציא מאה פסקי הלכה נגד
זה. אז מתוך קדושת השבת, פיקוח נפש והקוד האתי של צה"ל אני לא
התקלחתי כבר כמה ימים.
השביתה שלי נתקלה בדילמה קשה היום. רוית התקשרה ודיברה איתי על
הא דא וחברה שלה שרוצה לנסות משהו חדש. אני יושב וחושב על
דברים חדשים ומולם ריחות עתיקים. אני מריח את משחק הכדורגל
ביום שישי שעולה כזיכרון מתוק בתוך עננה חמוצה. הריח של הזיעה
של שרון שהתרסק עליי כשלטענתו תיקלתי אותו בצורה לא חוקית. לא
חוקית בתחת שלי, בסך הכל קטנה לקרסול אני אשם שהוא לא אוכל
מספיק סידן?! האמת קצת כאב לי כששמעתי שהוא יצטרך לעבור ניתוח
אבל אני בטוח שבזכות האירוע הזה הוא יבין שלשתות חלב זה חשוב
לגוף. הריחות של גול הניצחון שנדבקו אליי כשכל הקבוצה זינקה
עליי. ביום שבת עוד הימרתי שזיעה של משחק כדורגל אחד לא מאיימת
על שכבת האוזון ואין הצדקה להצטרף לכת סקנדינבית עתיקה בגלל
ששירי עושה מסיבה. למדתי מספר דברים מהמסיבה הזו, למדתי שבושם
וריחות זיעה לא מתבטלים או מתאזנים, במקום זה הם מתרכבים ביחד
לתוצר אלים במיוחד. למדתי עוד שיעור חשוב כשהבנתי שריח ככל
שהוא נורא איננו מזיק אם הבחורה שיכורה, מתודלקת ומכוערת נורא.
הריח מהמסיבה עדיין איתי. עוד ריחות ורוית שרוצה לנסות משהו
חדש ואינסטלטור מנייאק רצים לי במוח.
הגשם יורד עכשיו בטיפות קטנות ואני יודע שאסור להתפתות אבל אני
מת לסיגריות בירה וקצת פיצוחים והפיצוציה מטר מהבית שלי. אבל
הגשם לא פראייר, הוא ייתן לי ללכת חצי דרך ואפילו ייפסק לגמרי
כשאני רק אצא אבל כמו שאני רחוק מספיק כל העננים יתכנסו לישיבת
חירום מעל הראש שלי. יש לו סטייל לגשם הזה.
התקשרתי לאינסטלטור הביתה, אשתו ענתה ואמרה שהוא לא בבית.
אמרתי לה שהוא לא עונה גם בסלולרי ושהוא הבטיח לי שהוא יבוא
היום בבוקר אבל הוא לא הגיע. היא באדישות אמרה לי שאני אנסה
יותר מאוחר או מחר. התחלתי לבכות לה בטלפון מנסה למצוא נקודה
רכה שאולי תשבור אותה. סיפרתי לה שאני חולה כליות ושפספסתי את
הדיאליזה שלי היום בגלל שחיכיתי לבעלה ובצד השני שמעתי את אותה
קרירות, כלום! אפילו לא אות הזדהות קל. אינסטלטור ואישתו,
אנשים קרים, הם בטח יכלו לחיות שם בכפר בסקנדינביה ולשבת כל
יום על החוף הקפוא בכפכפים ובגד ים. בסוף קיבלתי עצבים ואמרתי
לה שאני לא חולה כליות ופשוט יש לי זיון עם שתי כוסיות סוף כל
הדרכים ואני מסריח. "איך אפשר לדפוק שתי כוסיות ככה הא?" צעקתי
לה בטלפון והיא אמרה בטון נוזף שבעלה עסוק ולא יהיה לו זמן
אליי עד ספטמבר. אחרי זה היא ניתקה את הטלפון וכשהתקשרתי שוב
פעם להתנצל (לא מתוך רגשי אשם אלא מתוך אימה מפני רומן חדש עם
אינסטלטור אחר) היא איימה שהיא תתקשר למשטרה אם אני אטריד אותה
שוב.
ישבתי בבית מביט בטלפון ותוהה על החיים ומשמעותם. רוית אמרה
תשע ועכשיו שמונה והגשם הפסיק לגמרי. אני מת לסיגריות, פיצוחים
ובירה וכל כך קר בחוץ. מקלחת במים קרים לפני אורגיה נשמע כמו
תיאור ציורי למילה "אבסורד". אולי כדאי להתקשר אליה ולבטל הכל.
אני אגיד לה שהאינסטלטור הגיע ואני חייב להישאר איתו, היא
תבין. היא תבין אבל היא תכניס לי קטנה כואבת, משהו בסגנון של
"חבל, עכשיו אני ומיכל נשכב לבדנו במיטה הגדולה" או "טוב אם
אתה לא יכול אני אתקשר ליוסי". רוית היא הטיזרית הכי גדולה
בעולם ואין סוף לאכזריות שלה. היא יודעת שאני שונא את יוסי
ומאחר ואין בינינו מחויבות היא משתמשת בו בשביל להכניס לי מדי
פעם. החלטתי לא לדפוק ברז. לקחתי את המטרייה האדומה עם הכריש
של הפועל חיפה שקניתי בדרבי הגדול שבו פירקנו לירוקים את
הצורה, בתקופה שהעולם היה יפה יותר ורובי עוד היה חי. הרוח
הצטרפה לטיפות הקטנות שחזרו לכבודי ואני ידעתי שאין טעם להילחם
בגשם הזה, הוא הביא את הרוח כדי שהמטרייה לא תהיה אפקטיבית
ובקרוב אשטף כולי בממטרים מאסיביים. הברק הראשון שקרע את
השמיים האיץ את הליכתי. הבית של רוית מרחק עשר דקות הליכה
מהבית שלי ובקצב הזה אפילו שבע. פתאום הבנתי שהגשם הוא מה
שיציל אותי, הוא ישטוף את הסירחון ממני וכשאגיע לבית של רוית
אני אוכל להשתמש בהיותי ספוג מים כתירוץ למקלחת טובה. הלכתי
בקצב איטי כמו אישה שעוברת על פני מדפים בחנות נעליים. בוחן את
הרחוב מריח את הגשם שירד ומחכה לגשם שיירד. אני לא חוני המעגל
והגשם ואני לא רוקדים סלואו לאור ירח. הוא לא הגיע וכאילו שמע
את תפילתי הוא הלך למקום אחר. כוכבים דחקו את העננים והגיע
קיצו של המבול, יונה עם עלה של זית שכבה מתה על המדרכה ועין
אחת שלה כאילו קורצת לי בערמה.
מיכל פתחה לי את הדלת. היא לבשה מכנס קצר שהזכיר תחתוני בוקסרס
וגופיה. לא יכולתי להוציא מילה מהפה. לא ראיתי את מיכל בערך
שנתיים ועד כמה שזכרתי שהיא כוסית המציאות העפילה מעבר לתמונות
דמיוני. דבר נוסף חנק את המלים והוא עלה מתוך המעיל שפשטתי.
רוית ביקשה - דרשה שאחלוץ נעליים בחוץ כי הן בטח מלאות בוץ.
המחשבה על הריח שיעלה מנעלי גרמה לי להצטער שלא נעניתי להפצרות
הרב ההוא שניסה להחזיר אותי בתשובה. ישבתי יחף ומרוחק. רוית
שאלה אותי אם הכל בסדר ואני הסמקתי "בטח" חפוז. הן ישבו על ספה
אחת ירך נוגעת בירך, התנורים בבית והבערה הפנימית שלי מלחיצים
את הסוודר והוא מזיע וככל שהוא מזיע אני חרד על הבל הגוף,
מייצר גירוי קיצוני מפאת ירכיים מתחככות וגועל בלתי נסבל עטוף
מבוכה. "אתה לא רוצה להוריד את הסוודר?" רוית שאלה ואני
בילשטתי שבאתי מבחוץ ועדיין קר לי.
מיכל הוציאה בקבוקון עם אבקה לבנה ורוית אמרה בהתרגשות שזו
ההפתעה. כן זהו הדבר החדש שהן מנסות. הסנפנו קוקאין ואני
התחרמנתי עוד יותר על הבנות והסצינה שמסתבר שאיננה אלא אך ורק
פרי תשוקתי הכמוסה. הסוטול חירפן לי את כל החושים והתחלתי
להיגאל מעצמי. בכל רגע הצחנה התגברה או לפחות ככה הרגשתי. מיכל
ורוית נראו בעיני כמחמיצות פנים מפני ריח רע והצחוק שלהן נדמה
כמכוון אל צחנתי. דיברנו על פוליטיקה ועל המצב ואם צריך לפגוע
בעראפת או לא ולמרות שהחומר היה צריך להעיף אותנו מכל החרא
שאנחנו נמצאים בו הוא רק הבהיר לנו כמה עמוק בתוך החרא אנחנו
נמצאים. אחרי חצי שעה אמרתי לרוית שאני חייב לחזור הביתה כי
אולי האינסטלטור יבוא. מיכל שאלה בתימהון "בעשר בלילה?" ואני
ורוית תלינו בה מבט נוזף כאילו אומרים לה "רואים שעוד לא ניהלת
משא ומתן אם אינסטלטור". בדרך הביתה פניתי לכיוון הבית של
האינסטלטור, חשבתי לעצמי אולי לזרוק לו אבנים על החלון או אולי
לשרוף לו את הבית אבל מהר מאד הבנתי שאני שמאלני יפה נפש
והמקסימום שאני יכול לעשות זה אולי לנזוף בו לא בנימוס ואחרי
זה להתנצל. "שרברב" היה כתוב על תיבה מספר חמש. משום מה
הרגליים פנו לבדן והחומר השיט אותי על פני המדרגות שבבנין שבו
גרים האינסטלטור ואישתו. טיפסתי שלוש קומות ועמדתי מול הדלת
שלהם, מתלבט לרגע והחומר החליט בשבילי. אישתו המגעילה פתחה את
הדלת לבושה בחלוק שלוחמי סומו לובשים לפני קרב. מכוערת למדי
היא אשת השרברב ורק אדם שמתפלש כל היום בחרא יכול לשכב איתה.
מתוך הייאוש שלי, החרמנות ויצר הנקם זרמתי לתוך חלום ביעותים
מוזר. התנצלתי בפניה וכשהיא אמרה לי שבעלה לא בבית יריתי מחמאה
מכוונת היטב על עיניה היפות וחיוך המלאך שלה. לא היה בה דבר
יפה גם בשעת הייאוש הגדולה ביותר אבל לי הייתה תכנית בראש
ולאחר פלירטוט קצר הייתי בתוכה ובכל דחיפה שיגרתי אליה את
ריחות הימים נטולי המקלחת. את גול הניצחון שלי שיגרתי לה
בדחיפה מלאת זעם והריח עטף אותה ואותי, היא גנחה קלות ואני
חשבתי על הבן זונה שישכב ליד אישתו ויריח את הזיעה של כל
החבר'ה מהשכונה, את הסידן של שרון, את ההיא מהמסיבה ואת
הסיגריות מהפונזי. כל הג'יפה שלי נדבקה אל המיטה שלהם, אל
הסדינים ואשת השרברב הוציאה גניחה מגעילה כמו הפרצוף שלה.
כשגמרתי הרגשתי מנצח, הרגשתי שבפעם הראשונה אני דפקתי את
השיטה, אני הוא חוני המעגל של המאה העשרים ואחת. התכוונתי לקום
וללכת אבל היא פנתה אלי במבט מתנצל ואמרה שהיא מצטערת נורא אבל
אין אינסטלטור. בהתחלה לא הבנתי אבל אחרי שהיא הסבירה לי הבנתי
הכל. היא סיפרה שהיא רשמה את הטלפון שלה ושם בדוי של חיים
השרברב בדפי זהב כדי לנקום בעולם. היא סיפרה שבגלל שהיא מכוערת
ושמנה כולם תמיד לעגו לה ואת כל החרא שהיא אוכלת כל יום היא
מאכילה בקטנות את האנשים שמתקשרים מדי פעם. בזה שאנשים ממתינים
לאינסטלטור דמיוני עם סתימה בשירותים או בלי מים חמים היא
מחזירה לעולם. היא הוסיפה בחיוך שזה שיש לה קול גברי עזר לה
לפחות לנקום וכשהיא אמרה את זה זיהיתי בקול שלה את חיים
השרברב. היא אומרת שאין חפים מפשע ואני יצאתי משם עם זעם
ותיסכול. בחוץ ירד גשם ואני שכחתי אצלה את המעיל והמטרייה. לא
רציתי לחזור לדירה שלה וכשצעדתי הביתה הגשם שטף את הסירחון.
הגשם שטף את הסירחון שלי שלה ושל החבר'ה מהשכונה. היה לי קר
לצעוד ככה רטוב אבל בכל זאת עצרתי לקנות שישיית בירות כמה
גרעינים שחורים, קצת קשיו ומלבורו לייט. דוד חייך אליי ואמר
שאני רטוב לגמרי ואני חייכתי חזרה וקיללתי אותו בלב על
הבנאליות שלו. בדרך לדירה אספתי מתיבת הדואר עלון של "השרברב
הזריז" שהבטיח שירות מהיר ואמין. כשהתיישבתי מול הטלוויזיה עם
הפיצוחים, הבירה ו"השרברב הזריז" חלמתי שמחר הכל יסתדר והוא
יבוא ישר אחרי שאני אתקשר אליו והעולם נראה לי יפה עם התקווה
הקטנה הזו.