אני ברחוב, איפשהו, קרוב לבית, נדמה לי.
חשוך, לילה בלי ירח, גם כוכבים אין.
עד לפני כמה דקות היו המון פנסים צהובים שהאירו לי את הדרך
בשורה ישרה עד הבית, אבל לא כל כך שמתי לב וכולם כבו, ככה בבת
אחת כמו בסיוטים שלי, פתאום עטופה בחושך, לא רואה איפה נוחת
הצעד הבא שלי.
מתחילה למהר, רק להגיע כבר הביתה, להרגיש בטוחה.
ענף נשבר כמה מטרים מאחורי.
אני מסתובבת במהירות...... אף אחד.
ממשיכה ללכת יותר מהר. צעדים חלשים מאחורי, מתגברים כל כמה
מטרים.
אני הולכת יותר מהר, פוחדת להסתכל על מה או מי שמאחורי.
הצעדים מתגברים, הופכים למהירים יותר.
אני פונה פנייה חדה ימינה ומתחילה לרוץ,
הצעדים עדיין מאחורי, גם הם רצים עכשיו.
הממטרות הפסיקו לפני כמה דקות, הכל רטוב, רטוב וחושך.
ואני רצה, הנשימות מתקצרות, חייבת להפסיק לעשן, מעיפה מבט מעבר
לכתף, מועדת, מהר קומי, ממשיכה לרוץ, מאחורי דמות נמוכה
בשחור,
רוצי, רוצי!
אני מגיעה הביתה....   בידיים רועדות פותחת את דלת חדר
המדרגות,
הודפת אותה בכוח ורצה במדרגות החשוכות, שומעת את דלת הכניסה
נעצרת שנייה לפני שהיא נסגרת,
צעדים כבדים במדרגות. איפה המפתח הזה?????
מכניסה את המפתח לחור המנעול ומסובבת, הוא תקוע....  משאירה
אותו בדלת ונכנסת. חושך.
למה אמא לא השאירה לי אור בסלון כמו תמיד?
ממהרת לטרוק את הדלת. בטוחה. מושיטה יד מהירה לנעול מלמעלה,
נוגעת בסוגר....  בום.....
הדלת נפתחת בתנופה, אני נמרחת על הריצפה, הדמות בשחור מעליי.
מישהו מדליק את האור....  מפחדת להביט למעלה, מרגישה יד חזקה
אוחזת בי, מרימה אותי לעמידה.
כולי רועדת, רק לא זה....
אני מביטה קדימה, כן, ידעתי,
זאת היא
הנשימה מפסיקה

עדי אני.......   אני סולחת לך.......   את יכולה רק להוציא את
הסכין שתקעת לי אתמול בגב?

אאאאאאאאאאאהההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!