שבת בירושלים היתה יפה מאוד. בשמש הנכונה יש לאבן אלף צבעים של
אפור וכתום וורוד. דרום צרפת היתה מתה לשמים הכחולים שלנו,
והזבובונים נותרו בשפלה. כמו פדופילים ישבנו על הספסל והסתכלנו
על ילדים לא שלנו רצים על חביות מתגלגלות כאילו אין מחר. אמרתי
לה שתחשוב שהילדים שלה. לא כולם, רק שניים או שלושה, שהכלב
המשתדל כל כך שרץ אחרי המקלות שזרקנו הוא שלה, ושכולם ירוצו
יחד לפניה בדרך הביתה ויעצרו מתנשמים בפינה, מחכים שתעביר אותם
את הכביש שממילא אף אחד לא נוסע בו עכשיו, אבל היא חינכה אותם
יפה. לא אמרתי שלנו, הילדים והכלב, אבל חשבתי שלנו שלנו שלנו,
וכוס לימונדה וג'וינט על המרפסת בערב שבת, וארוחה עם חברים
ובורגנות מאושרת עם קצת פוזה בוהמיינית בבית עם תקרות גבוהות.
היא דיברה קצת על ילדים והסכמנו שיש לרכוש אותם בשלב הפוסט
תינוקי, כי מי רוצה גדר על המדרגות וקיא על החולצה וחיתולים
וחוסר שינה ועוד חיתולים. אחר כך היא התחילה לדבר באמת על כמה
זה מפחיד שאם יהיו לה ילדים היא תהיה פתאום גדולה וכל מה שהיה
יגמר, ואני החלטתי להיות מצחיק, במקום לומר שהילדים על החביות
שייכים לאימהות שהתאספו על ספסל אחר והכל היה משחק. עשיתי מן
קול כאילו מצחיק ואמרתי אני לא מבינה איך אפשר בכלל להביא
ילדים לעולם נורא כל כך, ובטח ובטח עם כל המצב שיש לנו במדינה.
זה היה אמור להיות קול סינטתי של מתוחת פנים חמצנית רווקית
מייאשת. חשבתי שבאור צהריים ירושלמי מושלם זה יכול להעלות
חיוך, לחדד את הגבולות בין הסינטתי שלהם לאמת שלנו. זה לא עבד.
היא סיפרה לי שאתמול היו ילדים שיצאו לשוק כי הם חשבו שמותר
והיה אסור. עדיין לא הבנתי לאן הולך הסיפור הזה. אמרתי לה
שמזמן לא היינו בשוק. היא התחילה לדבר יותר לאט. גם הם לא היו
בשוק הרבה זמן. היה אסור ללכת לשוק, או לצאת מהבית. אבל חלק
מהאנשים חשבו שמותר, והלכו בכל זאת. טנק ירה שני פגזים לתוך
השוק, מתו שני ילדים, אולי שלושה. זה היה אתמול ובסוף החדשות
אמרו בקצרה שזאת תקלה מצערת (הם צודקים. כלומר אין ספק שהיתה
תקלה, ונדמה לי שהיא מצטערת) היא אמרה שלילדים לא היו שמות, לא
בחדשות ולא באינטרנט ולא בסי.אנ.אן, גם לילד שירו בו בטעות
אתמול בעזה לא היה שם. אמרתי שמזל, כי אחרי שאימהות נותנות שם
הם כבר מתחילות להיקשר, ואז לא נעים שהולך הילד.  היא רוצה
למצוא את השמות שלהם ולהגיד להם סליחה. אמרתי לה שהיא לא יכולה
להרוג אף אחד בלי לקום מהספסל, ושהיא בכלל צריכה להגיד סליחה
לי ולכלב ולילדים שלנו שהרסה לנו את השבת בצהריים בשמש. אמרתי
שלנו, אבל אף אחד מאיתנו לא עצר לשים לב. היא אמרה שהיא רוצה
לצעוק ולבעוט ולנשוך ולשרוט ולכתוב את השמות שלהם בדם. שאלתי
אם קודם אפשר ללכת הביתה, כי מתחיל להחשיך, ונשיכות ושריטות יש
לה מספיק הזדמנויות להפגין עלי בבית. השעה היתה חמש, והיה הרבה
אור בחוץ, והיא גם לא מאלו הנושכות ושורטות ממש. היא אמרה שהיא
צריכה ללכת באמת, היא קבעה עם חברה, והלכה משם מהר מידי.
נשארתי לבד עם ילדים צועדים סיזיפית מרעישה על חביות מסתובבות
וכלב מזיל ריר ואמהות מקובצות שהסתכלו עלי כאילו אני פדופיל
וקור של ערב ירושלמי שכבר התחיל לזחול דרך הכותנה המהוהה.
חשבתי על הקול הסינטתי שלי והרווקות המייאשת והמחסור החמור
בסמים קלים, שבטח קשור למצב הביטחוני. הגיע הזמן להרוג את
כולם. נתחיל עם החלומות.