כשהוא דפק בדלת ישר ידעתי מה יהיה בסוף הערב. אני שוב אבכה.
אולי אני לא אפתח אותה הפעם?
לא, אין לי סיכוי. הוא יודע טוב מאד שאני כאן, מחכה ומצפה לו
כל פעם מחדש.
הוא שוב דופק על הדלת.
אני פותחת לו אותה. הוא מחבק אותי, נותן לי נשיקה.
ככה זה תמיד מתחיל. אנחנו בטח נשב, הוא יבקש וויסקי מעורבב,
כמו תמיד.
בזמן שאני אכין הוא יעמעם את האורות וידליק את הדיסק הקבוע
שלנו. אני עדיין לא יודעת מי המבצע. שירי ג'אז, לריקוד.
אני, כמובן, בנאיביות מוחלטת, אכין גם לי משקה.
לא בכוונה להשתכר, אך בכוונה תחילה, בידיעה אך באופטימיות
מוסוות של חמלה עצמית.
לא אסלח לעצמי אחרי, ואני אבכה כל הלילה בשירותים. הוא ישמע
ויעשה את עצמו ישן, כמו תמיד.


-

ניגשתי אליו עם הכוס, קצת רועדת במחשבה מה הוא יעשה כעת. כאילו
אינני יודעת.
כן, כמו שציפיתי הוא שם את ידו על רגלי, נוגעת לא נוגעת כשהוא
מספר לי על שקיעה מרהיבה וממוססת. כפי שציפיתי. הוא מעלה את
ידו אט אט על הרגל החשופה שלי. לא שמתי גרביון מראש, ידעתי
מניסיון שאותו קשה להוריד במהירות. אינני מקשיבה לו, אני
מקשיבה למילות השיר:
"inlove with you, so inlove with you"   איזו נאיביות משתקפת
מהשירים חסרי התכלית הללו. למה הוא תמיד מביא את הדיסק הזה?
מילותיו חסרות כל טעם ורגש מבחינתו אליי.
"מובן מאליו שאינך מרוכזת בי" ומה הוא חושב? שאני מקשיבה לו
ולא למילים של השיר? הוא הרי מכיר אותי טוב מדיי. "סיגל!"
"מה?"
"אמרתי: מובן מאליו שאינך מקשיבה לי! מדוע אינך מקשיבה לי?"
"הקשבתי לך, פשוט מחשבתי נדדה לרגע, אני מצטערת".
לא הייתי צריכה לומר את זה. כמו תמיד.
אבל הייתי חייבת, לא אצליח לעולם לעמוד מולו. רק נשימתו מאיימת
עליי ומדחיקה את רצוני לעוף, מדחיקה יותר ויותר רחוק מאפשרות
הרצון להתממש.
"שנרקוד?"
רקדנו, כמובן. איך אוכל לסרב לשיר שלנו. השיר שלפני. אני מזהה
את התו הראשון גם כשמשמיעים אותו ברדיו.


-


בין לבין הריקודים הוא התחיל לפתוח את השמלה, להוריד כתפיות,
ללטף.
התקדמנו אט אט לקראת המיטה, הרי התווים האחרונים של החצוצרה
מושמעים בדיסק והשיר מגיע, השיר לו הוא מייחל מחדש. מה יש לו?
חצי מהשמלה כבר ירדה, החולצה שלו כבר איננה מכופתרת. אינני
עומדת ללא מעשה, אני מתחילה לפתוח לו את החגורה. משהו מוזר.
השמלה נפלה, נעלי המותאמות לאירוע כזה החליקו כלא-היו מרגליי
במהירות ומכנסיו כבר  על השטיח הלבן.
אני מורידה לו את הבוקסר המוכר לי, זה שקנה עם אשתו באנגליה,
כך סיפר לי. מוזר.
בידי אני מרגישה חומר סמיך, ספק חלק ספק גושי. הוא לעולם לא
גמר לפני!
הצהרתי לעצמי שזה יכול לקרות, זו לא אני-זה הוא. ככה בנים.
הסתכלתי על פניו. עיניו עצומות. מדוע? הוא תמיד אוהב לראות
אותי נאנחת ומתנשפת. אני מכירה אותו מספיק לדעת שלעולם לא
יעצום את עיניו.
אני מסתכלת על רגליו.
לא, הוא לא גמר מוקדם, הוא מתחיל לימוס, להפוך לחומר סמיך,
משהו שהוא ספק ג'לי ספק דבק, צהוב.
"מה קורה לך???"
אך הוא כבר לא ענה, הוא נמס במהירות.


-


את שאריות הג'לי זרקתי לפח ברחוב, הוצאתי את זה מהבית שלי.


-


בשעות המאוחרות של הבוקר שאחרי...



"מה זה???"
שיט, איך אני אסביר את הג'לי למיכאל? אומר לו שבגדתי בו ושמי
שכמעט שכב איתי נמס לג'לי ונשאר חלק על הריצפה? אני לא חושבת!
"אה. זו הפתעה! אבל כנראה קצת נשפך לי כשטעמתי. הכנתי לך ג'לי.
אבל רק רגע, אני אלך לבדוק מה שלומו."
הוצאתי קערה ודחסתי לתוכה מהפח ברחוב שאריות ג'לי. איזה מזל
שמנקי הרחוב שובתים, כמו תמיד. הגשתי למיכאל.
"את לא אוכלת?"
"לא, אני כבר אכלתי, אבל תטעם!"
אחרי שמיכאל טעם את זה הוא אמר: "זה הבחור הזה שאת בוגדת בי
איתו, נכון? הנשוי? זה הג'לי!"
"כן" עניתי לו. ידעתי שהוא חשד כבר כמה זמן. קשה להסתיר דבר
כזה.
"טוב, לפחות למדת לקח, אני מקווה" אמר מיכאל והלך להתרחץ. אחרת
איך יוכל למשוך אותי אליו?


נכנסתי לחדר האמבטיה עם החלוק. הוא ישר ירד ואדי חום הציפו את
גופי.
"אני שמח שנכנסת. חיכיתי לך אבל לא הייתי בטוח שתבואי."
"any time for you."
אמרתי לו, נכנסתי לאמבטיה עצמה ונשכבתי עליו.