תקווה מתגוררת באמצע הבלוק. הדירה שלה שבקומה השנייה משקיפה אל
הכביש. הקליק הראשון בינינו נוצר כשירדתי לקנות פעם משהו
במכולת. זה היה לפני שלוש שנים. עזרתי לה במשא ומתן על החלב
ועל הלחם, ונשאתי את המצרכים שלה עד הבית. אז היא הזמינה אותי
להיכנס.
אף פעם היא לא הכניסה לביתה מישהו מהשכנים ואפילו אחותה באה
לבקר אותה לעתים נדירות. ואני, תוך זמן קצר הפכתי לבן בית. אט
אט התחלתי להכיר את חפציה, את תמונות בני משפחתה שנספו בשואה.
הבית היה כמעט ריק, דבר  שהתמיה אותי, כי תקווה ניהלה מלחמת
חורמה עם ועד הבית על זכותה לאחסן את הרהיטים והסמרטוטים
הישנים שלה במקלט. כמעט שאי אפשר היה לזוז בו.

עם הזמן, התחילו ילדי השכונה להציק לי בגלל הסיפור שלי עם
תקווה, אז הייתי מראה להם שאם מנופפים לה לשלום כשהיא ניצבת
בחלון, היא מנופפת בחזרה וזה נראה כאילו היא מוציאה אצבע
משולשת. היינו חוזרים על זה שוב ושוב, כשאני צוחק עליה וגם בא
לבקר אותה, מסתכל בתמונות  השחור לבן הדהויות ואוכל עוגיות.

בשבוע האחרון הפכתי למלך השכונה. אני מנצח את כל הילדים
בגולות, כולל את צחי בעל האוסף הכי גדול של בלורות. יש לי שתי
גולות אדומות כמו שאף פעם לא ראיתם. אמרתי לכולם שאלה בלורות
קסם, והחבר'ה התחילו לשאול אותי איפה משיגים כאלה. אני לא מגלה
את הסוד. חוץ מזה, תקווה השביעה אותי לא לספר לאף אחד עליה ועל
הבית שלה. אז מה פתאום שאני אספר להם על הגולות. היא סיפרה לי
שאחותה הבכורה שמתה היתה פסנתרנית מהוללת בווינה ושאחותה
הקטנה, גרה בקיבוץ.

היום ביקשתי חברות מדנה. כדי להרשים אותה ירדתי איתה למקלט
וסיפרתי לה כל מיני דברים שאני יודע על תקווה. העיניים שלה
נצצו מסקרנות. היא שאלה אותי על חפצים שהיו במקלט. סיפרתי לה
כל מה שידעתי. לא יכולתי לדעת שכל מלה שאני מוציא מהפה על
תקווה, מוחקת אותה. לא ידעתי שבאותה שעה תקווה צועקת אליי
מהקומה השנייה: "לא. לא. זה רק בינינו. תפסיק." ...  המשכתי
והמשכתי, עוד קצת, עוד פרט, עד שתקווה נפחה את נשמתה.

אני לא יודע אם תקווה מתה מזקנה או שהתאבדה. המכתב הרשום
שקיבלה עדיין דבוק על הדלת, והחבילה שמישהו שלח לה, בוודאי עוד
מחכה שתבוא לקחת אותה. בין הדלת למשקוף טמון גם פתק שמישהו
קימט ותחב, כמו הפתקים ששמים בכותל. אין לי מושג מי זה ומה
כתוב שם, ואיך פתאום יש אנשים שמתעניינים בתקווה. אבל תקווה
כבר איננה.
כשאני רוצה לבקר אותה אני יורד למקלט ומתיישב ליד החפצים
והסמרטוטים שלה. דווקא אחרי שנפטרה, הפסיק ועד הבית להתעקש
לפנות אותם.
אני יושב במקלט לבד והירך הימנית שלי מזהה את אותו הקור
שמעבירות אליה שתי גולות אדומות התחובות אצלי עמוק עמוק בכיס.